<h1>רי"ץ גיאת הלכ' פסחים</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ת"ר ושמרתם את היום הזה לדורותיכם [שמות י"ב] שמרהו מלפניו מאור י"ד, (עי' ירושלמי כאן) חקת עולם דומיא דחקת עשה שיהיו הלילה והיום משומרים, מכאן אמרו אור ארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ומאי אור לילי ולישנא מעליא נקט וכמה דקרו לסמייא סגי נהורא.
<h2>דף ד.</h2>
ולמה בלילות בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ובדיקת הנר יפה. פי' כי אור הנר בלילה מאיר וביום כוהה. הלכך צורבא מרבנן לא ליפתח במסכת קמייתא (עי' בגמ') באורתא דתליסר נגהי ארביסר דלמא משכא ליה שמעתתא ואתי לאמנועי ממצוה.
<h2>דף ו.</h2>
ואמר מר רב האיי מטמון של שעורים שנתנן לעניים קודם פסח ונכנסו בהן מי גשמים ונאנס ולא מכרן קודם הפסח ורוצה למוכרן לאחר הפסח לא דמו להקדש דהקדש בדילי ודעניים לא בדילי מניה ויש עליו בדיקה אם כתורת חמץ הוא אסור ואפילו בהנאה ואם לאו מותר. ומהו בדיקותן רואין אם נתבקעו במי גשמים שירדו עליהם ואם לאו כדאמרי' (מ.) ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ואסקינן עבד שמואל עובדא בדורא (דברחשבא) [דבר חשובא] [כפר של אותו האיש] נתבקעו ממש וק"ל מעשה רב הילכך אם לא נתבקעו והרי עבר הפסח מותרין דמיהן לתת לעניים.
<h2>דף ח.</h2>
ואין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה ולא לאור הכוכבים ולא לאור האבוקה אלא לאור הנר ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר [צפניה א'] בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר [משלי כ'] נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, והני מילי במקום שאין אור חמה שולטת בו וכגון מבואות האפלים חורי הבית וצדי ארובה שבחדר אבל מקום שאור החמה שולט בו כגון אכסדרה וכיוצא בה נבדקין לאורו ודיו. חצר אינה צריכה בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם. ודווקא עורבים מצויים אי נמי שאר עופות הא לאו הכי צריכה בדיקה. בירושלמי לא לאור החמה וכי יש חמה בלילה הדא אמרה אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר. והתם איתמר מבואות האפלין מהו לבודקן בתחלה ביום לאור הנר ומליהון דרבנן (מידי) [אמרי לא כמה] דמנהר בלילה מנהר ביממא, דאמר רב הונא כד הוינא ערקין באילין בטאתא דסדרא רבה היינו מדליקין עלינו [נרות] בשעה שהיו כהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבוהקות היינו יודעין שהוא לילה, אלמא מבואות האפילים שצריכין לנר ביום מצוה להבדק בלילה מפני שאור הנר כוהה ביום והבהיק בלילה. ולעולם מצות בדיקה לכתחלה בלילה ולאור הנר ואם לא בדק בלילה יבדוק ביום לאור הנר. ולמה לאור הנר ולא לאור האבוקה הואיל ונר יכול להכניסו בחורין ובסדקין ואורו לפניו ולא בעית ומשיך נהוריה ולא מיקטיף מה שאין כן באבוקה. וכל מקום שמכניסין בו חמץ צריך בדיקה ושאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. חורי הבית העליונים שאין היד מגעת לשם וכן התחתונים הסמוכין לקרקע שאין דרך בני אדם להשתמש בהן אין צריכין בדיקה אבל האמצעים צריכים בדיקה. רשבג"א מטה החולקת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורים תחתיהם ומפסיקין אותה ואי מתתיא צריכין בדיקה. בירושלמי תני רשבג"א מטה שהיא מצעת (לפנינו ליתא תיבת "מצעת") חוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחים תחתיה בודקין צד חיצון ואינו בודק צד פנימי. מפני שעצים ואבנים סדורים תחתיה הא אין עצים ואבנים סדורים תחתיה צריך לבדוק צדה הפנימי. וחד מרבנן אמר. מטה החולקת בבית, אם היא מוטלת בקרקעית הבית. ומפסקת כלומר היא מן הכותל ועד הכותל שכנגדו ואין אדם יכול לעבור לא מתחתיה ולא מצדדיה כל הבית שהוא אחורי המטה אין צריך בדיקה. ואם מטה זו מדליא, עד שיהיו עצים ואבנים סדורים שאין מי שיכול לעבור תחתיה. ואני אומר כי במטה גופא עסקינן ולא במקצת הבית שאחריה ודומיא דגג ויציע וחורי הבית אף מטה גופא כיון דגדולה היא וחולקת בתוך הבית (ברשות) [כרשות] המיוחד לעצמו ואי מתתיא צריכה (בדוק) [בדיקה] כחורי הבית האמצעיים הויא דאפשר לו להשתמש בה ולהניח פתו עליה וצריכה בדיקה, ואי מדליא כחורי הבית העליונים הוא שאין דרכו להשתמש בכך ולהצניע פתו שם אין צריכה בדיקה אבל בית שאחריה אם יש לו דרך לשם צריך לבדוק ואם לאו (במקום) [כמקום] שאין משתמש בו שהרי אי איפשר לעבור לשם, ותחתיה נמי אי עצים ואבנים סדורים תחתיה צריכין בדיקה (בירושלמי) [בצד החיצון כ]בירושלמי תני רשב"ג כולי. וחור שבין יהודאי לארמאי בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר אינו בודק כל עיקר מפני סכנת גוים שלא יאמר הגוי כשפים הוא עושה לי שם ואתי לסכוני. היכא דאיכא סכנה עבדינן כפלימו והיכא דליכא למיחש עבדינן כת"ק והם הכי נמי חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו. יציע וחור [וכו'] וגג הבית וגג המגדל ורפת של בקר ולול של תרנגולין אינן צריכין בדיקה. בירושלמי גג הבית וגג המגדל הדא דאיתמר בגבוהים ג' טפחים אבל אם אין גבוהים ג' טפחים כארץ הן. ובאותו שלא נשתמש בו חמץ אבל באותו שנשתמש בו חמץ אפילו גבוהה כמה צריך בדיקה. ובית התבן ובית האוצרות ואוצרות יין שאינו מסתפק מהן א"צ בדיקה ואם מסתפק מהן צריך בדיקה מפני שי"ל כשאוכל נכנס לשם והניחה לפתו ושכח. ואוצרות שמן בין מסתפק בין שאינו מסתפק א"צ בדיקה מפני שיש קבע לאכילה, ומאי קבע (שמא) כל שהוא צריך משמנו ויש לו עת קבוע לנוטלו ואינו נכנס לשם בשעת אכילה אבל יין אין לו קבע לשתיה ועת שנמלך ואפי' בשעת סעודה נכנס לשם כשהוא אוכל ושותה. וכן אוצרות שכר בבבל ובמסתפק. בי מלחי ובי צבי ובי תמרי ובי קירי צריכין בדיקה. בי דגים גדולים אין צריכין בדיקה שיש קבע לאכילתן. בי דגים קטנים צריכין בדיקה שאין קבע לאכילתן ואפילו כשהוא אוכל נכנס לשם ונוטל. בירושלמי מרתף של יין צריכה בדיקה מרתף של שמן אין צריך בדיקה אוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. איזהו מרתף כל שהוא נתון עם הלחם בחצר. אוצר כל שאינו נתון עם הלחם בחצר. יש מרתף שהוא כאוצר ויש אוצר שהוא כמרתף מרתף שהוא בוש לאכול בתוכו הרי הוא כאוצר אוצר שאינו בוש לאכול בתוכו הרי הוא כמרתף. יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר חצר שהרבים בוקעים בתוכה הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעין בתוכה הרי זה כחצר. (ח:) מרתף שהוא מלא כדי יין ועשוי שורות ונתונים אחרים על גביהם עד שמגיעין לשמי קורה ומסתפק הימנו.
<h2>דף י:</h2>
הכל חייבין בבדיקה אחד האנשים ואחד הנשים. לא בדק באור י"ד יבדוק בי"ד. לא בדק בי"ד וכגון שהיה ברחוק או נאנס יבדוק בחולו של מועד, ואפילו לאחר כמה חדשים צריך לבדוק ולבער ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מנייהו.
<h2>דף יג.</h2>
המפקיד חמץ אצל חברו והולך לו ממתין לו עד סוף ד' שעות דיום י"ד דזמן אכילה שמא יבוא ויטול את שלו נכנסה שעה חמישית ולא בא מוכרן לגוים דכיון דאי משהי ליה גביה מפסיד ליה כמשיב אבדה לבעלים. ולא שנא קבל עליו אחריותו [ל"ש לא קיבל אחריות]. אם לא יכול למכרו מבערו ופטור שהכל מצווין עליו לבערו.
<h2>דף כד:</h2>
ושלא בשעת הסכנה נמי שלא כדרך הנאתן נמי מתרפאין דמתרפאין באיסורי הנאה אבל כדרך הנאתן לא אבל בשעת הסכנה אפי' כדרך הנאתן נמי מותר דא' ר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן. למעוטי המניח חלב שור הנסקל ע"ג מכתו דשלא כדרך הנאתו הוא דפטור. ואביי מוציא כלאי הכרם שלוקין עליהן ואפילו שלא כדרך הנאתן מ"ט דלא דמי [כתיב] בהו אכילה דמר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף ליה לברתיה בגורקי דערלה (כה:) פי' פגי ערלה האסורה בהנאה וי"א גרגרים של ערלה אמר ליה אימר דאמרי רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמר א"ל האי אשתא צמרתא נמי כשעת הסכנה דמיא. איכא דאמר א"ל מידי דרך הנאתו קעבדינא אלמא איסורי הנאה כי קעביד להו שלא כדרך הנאתן אפילו שלא בשעת הסכנה מותר כדרך הנאתן אסור ובשעת הסכנה אפילו כדרך הנאתן נמי מותר.
<h2>דף כה:</h2>
ולענין הא דאמר ר' אבהו א"ר אליעזר כל מקום שנאמר לא תאכל לא יאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד אסור הנאה וכו' בעו מניה (מרבינו האי) הני מילי לאכילה ולהנאה אבל לרפואה מותר כדר' יוחנן דאמר בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכת דמים או דילמא כהדדי נינהו ואסיר הני מילי כדאיתיה בעייניה אבל רפואה צריכה לדברים טמאים כגון תריאקי דמערבין ביה בשר אפעה וביצי אותה חיה הנקראת גודכא דסתר מותר או דילמא אפילו הכי אסור. ותו אותו בשר אפעה מערבין בו לחם חמץ יבש שחוק ועושין אותו עוגות כמין סלעים ומיבשין אותן ומכניסין אותן עם שאר סממנים בתריאקא מי שעושה אותו תריאקי כך ואינו מעבירו בפסח ואי נמי נהנה ממנו לאחר הפסח מהו מתחייב מי מדמינן לה לזיתום המצרי (מב.) דמשקה הוא ומעברינן לה בפסחא או דילמא כיון דמין ושאינו מינו הוא מעורב בסממנין שאינו ממינן והכל נילוש בדבש שאינו ממינו ורב רפואתו לספק נפשות הוא לארס של נחשים ועקרבים ולמכות של חלל ואמרינן מותר ילמדנו אדוננו. וכה השיב הכין חזינא פשיטא דמאי (איתיה) [דאיתיה] אסור בהנאה מחמת ע"ז אסור אפילו לרפואה דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכת דמים מאי דאיתיה אסור הנאה דלאו מן הדין אנפא כגון חמץ בפסח וכ"ש לאחר הפסח וכגון ערלה וכלאי הכרם ופטר חמור ובשר בחלב כולן מותרין להתרפאות בהן וכ"ש תריאקי דאיתיה כמה תערובות. ולא תיבעי לך דאע"ג דאית ביה חמץ (מאן דוכתיה חזייה א) [או] דמטייה מדעם דמתסי בטריאקי שרי לאסויי מנה ואפי' בלחם חמץ ואפילו בשאור כי צריכא ליה מלתא (לא) [אלא] הכין הוא ספקא לשהוייה מקמי פסחא בדליכא (הוה עובדא) [בההוא עידנא] אינש דצריכא ליה. ומשום חששא (בני [ס"א בדלמא) דלא (תלמיד] לאמר לא) תתוליד מלתא הוא דמשתהי מי שרי הכי אי לא. והכי גמירנא מפי ראשונים דשרי. וחזינא נמי רבוותא מבהקי חסידי וקדושי דטרח דבליהן עד דמשכחי קלי טריאקי דנפיק מבית נכאת מלכים ומצניעין ליה ומשהין ליה בפסחא ואמרין (ודאמריתון) [כדאמריתון] דע"י תערובות מין ושאינו מינו הוא וההוא חמץ דאית ביה כגון מה שבטל במיעוטו דמי, אע"ג דכיוצא בו מעברינא ליה בפסחא הכא שאני מפני שמוכן לרפאות נפשות וליכא מדעם לבר מיניה דקאים במקומו לא מדעם דיכיל אינש למיעבד כותיה (ולתקופיה) [ולתקוני] לאחר הפסח שהוא אינו נעשה אלא למלכים ועוד שצריך לישנו הרבה משום הכי מצניעים אותו לרפואה ואין מעבירין אותו בפסח ואע"ג דלא שכיח ההיא עדנא מאן דצריך ליה וסמכין עלה (ארתאה) [דתנן] וכל ספק נפשות דוחה שבת ואמרינן עלה (יומא פד.) אמר שמואל לא ספק שבת זו אלא ספק שבת אחרת אף אתון הכי עבידו ולא תיחושו. ואנו אומרים כי יפה כוונו ראשונים והלכה הורו ועשו. ומתניתא בהדיא תנינא בתוספתא (פ"ג) הקולר והאספלנית והרטיה שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער ולוגמא שנסרחה אין צריך [לבער] וכל שכן טריאקי. וטעמא מאי שהרי נפסל ונפסד ההוא קמחא מידי דהוה מעריבת העבדנין דתנן (מה:) נותנין לתוכן קמח היכא (דתנן) [ד]נתנו לתוכן עורות אפילו שעה אחת נפסד שאינו צריך לבערו. וכן תנן להו בתוספתא גבי הדדי למימרא דחד טעמא הוא. עריבת עבדנין שנתן עורות ונתן לתוכן קמח אין צריך לבערה. קלור ואספלנית שנתן לתוכן קמח אין צריך לבער. ובירושלמי (פ"ב ה"ו) מלוגמא שנתחמצה וא"כ נסרחה זקוקה לבער נסרחה ואח"כ נתחמצה אין זקוק לבער. ואסורי הנאה בין ע"י תערובות בין בפני עצמן בשעת הסכנה מתרפאין בהן חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכת דמים דאפילו בשעת הסכנה נמי אסירי.
הנאת איסור הבאה לו לאדם בעל כרחו פי' כגון העובר בשוק והריח ריח בשמים של ע"ז וכיוצא בה אם איפשר לו שלא לעבור או שלא לעמוד שם ולא נתכוין ליהנות ולהריח מותר (אי אפשר לו שלא לעבור ולא נתכוין ליהנות ולהריח מותר) אי אפשר לו שלא לילך ושלא לעבור משם ונתכוון ליהנות ולהריח אסור כרבא הלכתא ולא כאביי אלא היכא דאיתותב רבא ופסיקא הלכתא כאביי. מכל מקום בתר כוונה אזלינן אי לא נתכוין שרי נתכוון אסור. ובהלכות ע"ז מסתיימא מלתא בסיוע שמיא.
<h2>דף כז.</h2>
כהות וקרובות (לכפוי) [לכיבוי] אבל גחלים לוחשות הפת אסורה וחד אמר אפי' לוחשות נמי הפת מותרת, וכיון דלא מסיימי מאן דאמר הא ומאן דאמר הא הלכה כדברי המחמיר. היכי דמי לוחשות [ברכות נג:) כל שאילו מכניס קיסם ביניהם ודולקות מאליהן.
<h2>דף כט.</h2>
חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור משום שנאמר [שם י"ג] לא יראה לך שאור. בירושלמי (פ"ב ה"ב) אקשו על מותר בהנאה הא באכילה אסור מפרקינן מתניתא במקום שלא נהגו לאכול פת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת של גוים אפילו באכילה מותר. אלמא חמץ של גוים במקום שנהגו לאכול אוכלין (ומייתו מסייעו באכילתו) [ומיירי דמסייעו באפייתו] וכל שכן בהנאה דמותר. אמר רבא מתניתן ר' שמעון היא דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בכלום תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. וטעמיה דר"ש משום דאיתקש חמץ למצה דכת' [דברים ט"ז] לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות בזמן שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ (בזמנו) [בזמן] דאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. אלמא חמץ בין [של] ישראל בין של גוים אחר הפסח מותר ואין עוברין עליו. ודקתני במתני' אסור בהנאה קנסא קניס ר"ש גבי ישראל דשהייה גביה ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא אבל (דבר אחר) [של אחרים] מותר בהנאה ואפילו באכילה נמי מותר ומשום דקתני דישראל אסור בהנאה תנא נמי גבי גוי מותר. והלכה כר"ש תוך זמנו ולאחר זמנו אבל לפני זמנו אין הלכה כר"ש אלא כר' יהודה דאמר חמץ לפני זמנו עובר עליו בלאו וכדאמרן. ורב אחא בר יעקב דאוקמה למתני' כר' יהודה הא הדר ביה ואוקמה למתניתן כר"ש. הוה ליה מסקנא חמץ של ישראל ושל גוים תוך הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה בין איתיה בעיניה בין ע"י תערובות אבל לאחר הפסח של נכרי מותר אפילו באכילה ושל ישראל אסור אפי' בהנאה.
<h2>דף ל.</h2>
והני מילי כי איתיה בעיניה אבל על ידי תערובות לא דאמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו פי' חמץ בין של ישראל בין של גוים שנפל לתוך מינן וכגון שאור של חטים לתוך עיסה של חטים או שנפל לשאינו מינו כגון שאור לתוך יין או לתוך שמן כיון שנפל מהן כל שהוא אסור, שלא בזמנו פי' לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון שלא קנס ע"י תערובות והוא הדין לפני זמנו. והא (דאוריתא רבה לטעמיה לא דקן קמיתא הא דהדרא ואמר) [דאמרינן רבא לטעמיה לאו אדקמייתא הדרה אלא אהא דאמר] רבא מתניתן ר' שמעון היא דחמץ של גוים מותר אפי' באכילה ודישראל אסור משום קנסא דקניס ר"ש. ובהא הדרא לטעמיה דמיתי חמירא דבני חילא וקאכלי ליה פי' אנשי הצבא שהיו שם כדאמר (ה':) בעירו חמירא דבני חילא, וכבר עבר הפסח מיד היה מתיר חמץ שלהן שעבר עליו הפסח אלמא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה כר"ש דאי ר' יהודה חמץ סתמא קתני ל"ש דישראל ול"ש דגוי בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עבר עליו. ונשאל מרב האיי הא דאמר רבא (הא לחמץ) [נדצ"ל הל' חמץ] בזמנו וכו' והא דאזדא רבא לטעמיה מחמירא דבני חילא אסתבר לן ישראל נינהו דאי גוים נינהו לא אזדא לטעמיה, וקשיא לן [אי] (א)ישראל היכי עבדי ליה. והשיב שהדבר ברור דגוים נינהו הני בני חילא ודאי [והאי] אזדא לטעמיה דשמעתא אליבא דהלכתא הוא דסלקא והלכתא דאיתמרא עלה הא שמעתא חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועלה תניא ר' שמעון (היה) אומר חמץ בין לפני זמנו וכו' ועלה אמרינן אמר רב חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו וכו' ועל אילין טעמא אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו וכו' ובהא אזדא רבא לטעמיה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר ואפי' באכילה ולא דישראל דאי דישראל הא איתמר בהדיא בשעה שאינו בקום אכול מצה וכי קניס ר"ש בישראל בחמץ בעיניה אבל בתערובת לא קניס. (ורב אחא אמר מצאתי כתוב אחר אפילו ע"י תערובת קודם והא אזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כי הוינא בי רב נחמן כי הוו נפקי הני שבעה יומי דפסחא הוי אמר לן פוקו ולוו חמירא מבני חילא). ורב אחא משבחא נמי הכי פסק חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר לישראל בהנאה ושל ישראל אסור ודגוי אפי' באכילה נמי שרי והא דקתני בהנאה משום דישראל כי הא דאמר רב כי הוינא בי רב נחמן כי הו נפקי הני ז' יומי דפסחא כולי. ובהלכות כתב חמץ בזמנו כולי ואזדא רבא לטעמיה וכו' ותנן למעלה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור ודגוי באכילה נמי שרי והאי דקתני בהנאה משום דישראל. ורבינו חננאל אמר נראין הדברים דחמירא הא דבני חילא ברשות ישראל הות ואע"ג דכדידהו דמי הוה שרי רב נחמן דהא ע"י תערובת הוא. ולא דייק מ"מ כולהו סבירא להו דחמץ של נכרי לאחר הפסח מותר אפי' באכילה ואין חולק בדבר ואם יש סוברים דאסור לא עלתה בידו השמועה.
אמור רבוותא חלב שחלבו בכלי נקי קודם לפסח וכן גבינה שנקפת בכלים חדשים ושמרן מחמץ מותרין לאוכלן בפסח ואם לאו אסורים.
ועוד אמר רב האיי מאן דאית ליה חבתא דמשחא ונפל ביה כשעור ביצה נהמא פחות או יותר ההוא משחא בפסחא אסור לבתר פסחא שרי דהלכתא כרבא דאמר (ל.) חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב וכו'. וחיטי כד קלאנין על טפקא ושדינן בגו חביתא דחמרא לתקוני (הוא) ההוא חמרא חזקה הוא דלא מחמצא וההוא חמרא דשדינן ביה שרי ומה חששא דילמא אישתייר מניה מאי דלא אקלי שפיר חששא רחוקה היא ואם כן חיישינן מנהמא דל[מ]א אישתייר מניה מאי דלא (מטא) [אפי] שפיר ואית ביה חשש לישה ות"ר הדברים שאין באין לידי חמוץ כגון האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין ואמרינן אין מבושל דלא אתי לידי חימוץ (מאי דאתי לידי חמוץ) אדבשיל בישולי מחמיץ א"ר פפא אפוי שבשל קאמרינן (ומדהלכין) [ומדלהכין] לא חיישינן להני חטי נמי לא חיישינן. ואנו אומרים כיון דקיי"ל דמי פירות אין מחמיצין לא שנא חטין ושעורין כשהן חיין לא שנא כשהן קלויין כי נפלו להו לחבית של יין ושל שמן ושל דבש ושאר מי פירות אין חוששין להן ומותרין אפילו בפסח ואם נתן לתוכן מים אסורים.
ועוד נשאל ממנו כי עבדינן חמרא בפסחא מן צמוקי בתר דעבדינן נטירותא יתרתא זימנן דמשתכח בעידן סחיטה תרתי תלת חטי או שערי ונהגינן באיסורא ומבערין ליה מקמא פסחא. למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן דאסור כי קא מבעיא לן לבעוריה מי קאי בבל יראה ובל ימצא אי לא. מי אמרינן כיון דלית ביה אסור' כזית לא חשיבו (לא) [ולא] מיחייב עליה או דילמא מצטרף איסור' להתירא והוה ליה דבר חשוב ולא בטילי. והשיב חזינן דכי הא לא מישתו מניה בפסחא כדין עבדיתון דחמץ בזמניה אסור במשהו כרב ודילמא אית ביה משהו חמץ. ולדברי הכל דמאן דשתי ליה לא מחייב כרת דאפילו כותח הבבלי ושכר המדי ואית בהון חלק חמץ, באזהרה אינון ואין בהם משום כרת. ואי שבקיה אפי' הות ביה תערובת שרי בתר זמנה כר' שמעון [לא בעייא דיכלון [אלא] מי קאי בהתראה לבעוריה אי שביק ליה לכתחלה] (והיכן) [והכין] חזינן דאי לא ידיעא דבודאי אית ליה תערובת חמץ לא מזהר לבעוריה דאי אפילו אמרת (הדר) [היתר] מצטרף לאיסור לענין חמץ בפסח הני מילי היכא דבודאי איכא התם איסורא דאמרת כי מצטרף בהדי התירא חשיב ומתסר אבל הכא דמשכחתן בצמוקין תרתי תלתא חטין מנא ידעינן דנפיק מנא למסריה. אבל אי בודאי ידענא מלתא דנפק ליה מן הני חטי חמץ דאי' ביה ממש אע"ג דלא הוי כזית פלוגתא דאביי ורב דימי (מד.) כדקאמרה לשמעתא דר' אבהו אר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצרפתן לאיסור. ועדיין לא קאמר אביי אלא דודאי איכא חמץ על ידי תערבת דאיכא למיעבד לחומרא כותיה ולבעורי הני צמוקים קמי פסח אבל היכא דמשכחתון תרתי תלת (או) (ארבעה) שערי לא ידעיתו אי נשחט מהן חמץ לתוך אותן מי צמוקים אי לא ליכא עליכון לבעוריה. בירושלמי (סופ"ב) ר' שמואל בר רב יצחק הוה ליה תוסס יהב בגוי שערין בגין דיחמא שאל ר' אמי א"ל צריך לבעוריה. פי' [י"ג "וע"י מים"] היה [ובמתניתן] [י"ג "וכמתניתין"] דאלו עוברין. ר' חנניה בריה דר' (כירי) [בירי] הוה ליה דבש מזוייף בסלת שאל לר' מנא א"ל צריך לבער.
אמר רב קדירות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו אלא משהי להו אחר הפסח ועביד בהי בין במינן בין שלא במינן. והלכה כשמואל דקאי כר' שמעון דמתיר. והכי פסוק כולהו רשואתא. אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה פי' שמא יאכל הפת בבשר. כיוצא בו אין שטין את התנור באליה ואם שט כל הפת אסורה שמא יאכלנה בחלב עד שיסיק את התנור הא הסיק את התנור מותר. ש"מ שאופין בה חמץ כל השנה מסיקו בפסח ואופה בו לכתחלה.
<h2>דף ל:</h2>
ובוביא דהסיקו מבחוץ הוא אסור. פירש כגון כירים שאופין בו פת בכל השנה ואי נתן גחלי אש על גביו הוה ליה כמסיקו מבפנים ומותר. קדרות של חרס שמבשלין בהן כל השנה ללבנן באור ולמעבד בהו הסקה מבפנים כדי להשתמש בהן בפסח אסור מ"ט כיון דחייס עלייהו משום דפקעי ולא עביד להו הסקה שפיר. מדאמר לעניין קדרות דאמר רב בפסח ישברו וליעבד להו הסקה מבפנים ופריקנא הא חייס עלייהו משום דפקעי ולא עביד להו הסקה שפיר. (ד)הכי אמר מר רב נטרונאי פורני ותנור של חרס שאופין בהן כל השנה מותר לאפות בו מצה בפסח (וטפסא) [וטפקא] של חרס שנסקת (מלמעלה) [מלמטה] ועל גבה אין שם גחלים כלל ואין שלהבת עולה על גבה ואופין בה כל השנה כולה אסור לאפות בה בפסח (ואע"ג) [דכיון] דאופין בה כל השנה כולה אבל חדשה שהכינה לאפות בה מצה בפסח לא שנא הסקה מבפנים ולא שנא הסקה מבחוץ מותר דכיון שהאור שולט תחתיו ואף על פי ששלהבת [אינה] עולה על גבה מירתח ריתחא והפת נאפת מיד ואינה באה לידי שיהוי וחמוץ. אבל צריך להסיק בתחלה בין בתנור בין בכירים ואח"כ מדביק את הפת דלא ליתיה לשהוייה אבל להדביק בתחלה ואח"כ יסיק אסור. והכי אמר מר רב עמרם כלל זה יהיה בידכם כל שמסיקין תחתיו או על גביו ואח"כ מדביקין את הפת אינו בא לידי חמוץ ומותר ואם הדביק את הפת ואח"כ הסיק אסור. אמר מר רב נטרונאי כל שאינו מעכב את הפת עד שיבוא לידי חמוץ מותר לאפות בו בפסח. והלכתא סכינין שנשתמשו בהן כל השנה מכניסין במים רותחין בכלי ראשון בין הם בין ידותיהם ודיו. (פי' יש) [פירוש] כלי ראשון יורה של רותחין עצמה שהוחמה בה חמין. וכן עץ הפרור דהיינו כפא שמנער בה את הקדרה מגעילה ברותחין במים בכלי ראשון. (וא)מאי מגעילו מרחיק גיעולין שבלע כל השנה במים רותחין שכשם שבלע ע"י חמין כך הוא פולט ע"י חמין. והוא הדין בכלי עץ שתשמישו בחמין. [ומאני דקוניא] דהיינו כלי חרס המצופין בזכוכית לענין שתשמישו בחמין הלכתא כמרימר בין חיורי בין ירוקי בין אוכמי בין אית בהו קרטופני בין דשעי כולהו אסורי וככלי חרס דמי שהתורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם. ובהלכות לענין מאני דקוניא איכא ערבוביא ורב שמואל הכהן נכשל בה וסמך עליו והורה כן והלכה ברורה מה שפסקנו ופסקו איתני עולם. וכלי עץ המצופין בסממנין ומשתמשין בהן בחמין הכי אמר מר רב האיי ככלי חרס דמו ואין משתמשין בהן בפסח. כלי חרס או של קוניא שנותנין לתוכו שאור לחמץ בו את העסה כיון דחמוצו קשה ובלע בכלי ואינו יוצא משם וכתשמישו בחמין דמי. ומקצת ראשונים סבור כי בית שאור זה של חרס בלבד הוא ולא היא ל"ש של חרס ול"ש דקוניא דהא קי"ל דמאני דקוניא ככלי חרס דמו אבל ודאי אם של מתכת ושל אבנים ושל עץ הוא מגעילן ברותחין ומשתמש בהן. (כ)כל הכלים שמשתמשין בצונן בין כלי חרס כמו שהן בין כשהן מצופין וכן כלי מתכות וכלי אבנים וכלי גללים מדיחן במים צוננים ומשתמש בהם במצה חוץ מבית שאור ומאי ניהו כלי חרס (זו) [או] של קוניא שנותנין לתוכו [שאור]. ובית חרוסת כבית שאור. והוא כלי נותנין לתוכו מורייס או חרדל בתוך ימות השנה וטובלין בו לפתן הואיל וחריפי טפי כבית שאור שחמוצו קשה הוא. ואגני דמשהי בהו חמירא בשאר ימות השנה והן עריבות שלשין בתוכן ומשהין העסה בתוכן אע"ג דרויחי ושליט בהו אוירא כבית שאור דמיין. ואמר מר רב האיי עריבה של חרס שלשין בה כל ימות השנה ובשעת הגיתות הדיחה יפה ודרך בה ענבים אי נמי הניחה תחת צנור של גת נקוב בלא לבון אותו היין אסור לשתותו בפסח שכלי חרס אין לו תקנה אלא בליבון. הלכך אם ידוע אותו היין אסור אבל לספקא בכי האי מלתא לא חיישינן וכל שכן מה שנעשה בה [אחר] פעם ראשון ושני.
ובהלכות ומקמי פסחא צריך לחוורי מאני דאישתמש בהון [חמץ] כגון קדרי תפי ובי תפי (ופטילי) ועביד להו הגעלה ברותחין והיכי עביד אמר רב הונא (ע"ז עו.) מניח יורה קטנה לתוך יורה גדולה. ויורה גדולה מאי כי האי דודא דהוה בי רב עקביה ועביד ליה גדנפא דלישה ומלייא מיא וארתחיה קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות כך פולטו בניצוצות. ודאי קערות שתשמישן בכלי שני כי נטיל מדודא ושדי עלייהו שפיר דמי. פי' הנ"מ בכלי מתכת בלבד [שתשמישן בחמין] כגון היורות ומחמי חמין והקמקומין וכיוצא בהן שתשמישן על ידי חמין עביד להו הגעלה (וא"ג) [ואע"ג] דמעשה דרב עקביה לענין הלוקח כלי תשמיש מן הגוי אימור לענין חמץ נמי הכי עבדינן. והכי אמר רב האיי יורות וקדירות של מתכת שצריך להשתמש בהן בפסח מדיחן תחלה ומגעילן ברותחין ושוטפן בצונן ומפלטן מחמץ תחלה ואח"כ מרתיח בהם מים רותחין בלא שיעור לפי מה שצריך בין חצין בין שלישן בין מלאין. ומביא יורות קטנות וסכינין ועץ פרור שהללו צריכין להגעילן בכלי ראשון ומכניס אחד אחד לתוך היורה ומעלהו (ומשתיפו) [ומשטיפו] לאלתר בצונן ואח"כ מכניס את השני ומגעילו בתוך היורה ומעלהו ושוטפו בצונן לאלתר. ועקר שיהא שם אדם אחר שמרתיח תחת היורה שלא (ישפכו) [ינוחו] המים מן הרתיחה (ואסרו) [יאסרו] להגעיל בהן כלים. ואח"כ ממלא את היורה הגדולה וסובב וממלא את שפתיה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושוטפה בצונן. ובהלכות ובורמי דגללי דאישתמש בה בחמץ עביד לה גדנפא ומפליט לה (בכלי) [ככלי] מתכות אף ע"ג דמתברא ומצבתא לא דמיא לכלי חרש אלא ככלי מתכות דמיא וסגי לה בפליטה ומשתמש בה בפסחא. דתנן (ע"ז עד:) גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה וקתני סיפא ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה. מדקא משני ביה בין של אבן לשל חרס מכלל דהני בורמי דגללא ככלי מתכות דמיין ושריין. וסיוע לדבריו ממשנה שלימה במשנת כלים (פ"ה מי"א) שנינו תנור של אבן ושל מתכת טהור וטמא משום כלי מתכת כירה של אבן ושל מתכות טהורה וטמאה משום כלי מתכות אלמא כלי אבן ככלי מתכות דמי ולאו ככלי חרס.
נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה ואפילו הרהינו אצלו דברשות ישראל עומד. ואם קבע לו זמן וא"ל אם הגיע זמנך ואיני פורעך הרי הוא לך מעכשיו מותר בהנאה דכיון דאקנייה ניהליה [נפק] מרשותיה ועייל לרשותיה דגוי ולאחר הפסח כחמצו של גוי הוי. וכן נמי ישראל שהלוה את הנכרי על חמצו והרהינו אצלו אם קבע לו זמן אסור בהנאה דברשותא דישראל קאי לא קבע לו זמן מותר בהנאה דברשותא [דנכרי] קאי. דתניא גוי שהרהין פת אצל ישראל אינו עובר ואם א"ל הגעתך עובר ואוקימנא לרישא דלא אמר ליה מעכשיו וסיפא בדאמר ליה מעכשיו.
<h2>דף לא:</h2>
ונסתפק לו חנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלי גוי כי נכנסין ויוצאין חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות של גוים ומלאי של גוים ופועל ישראל כי נכנסין ויוצאין וחמץ הנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה. הכי גירסא דרב האיי, והכי פסק בתר עקרא אזלינן דהיינו חנות ומלאי ואין הולכין אחר הפועלין. ורבינו חננאל ומקצת רבנן גרסי איפכא וסברי דבתר פועלין אזלינן ולא בתר חנות ומלאי. ומסתברא כדמר רב האיי וכן פסק נמי מר רב עמרם.
ונשאל ממר רב האיי יש במקומינו אנשים שעושים מורייס מקמח חטין ושעורין ומלח כל השנה כולה וכשמגיע זמן הפסח מצניעין אותו בבית או בחצר וטחין אותו פתח בטיט ולאחר הפסח מוציאין אותו ומוכרין אותו. והשיב דתועים וטועים הם וחס ושלום דאיכא בישראל מאן דשרי לאצנועי חמץ בפסח בין בעיניה בין ע"י תערובות (דמשנתו) [דמשנה] שלימה היא (מב.) זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח ואע"ג דעירובין [הוי] באזהרה, ולא הדא בעיניה (הא) הטמנה דתניא (ה:) יכול יטמין ת"ל לא ימצא, ומי הוי טיחוי הבית טפי מן החמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא (כמבואר) כמבוער ואמרינן עלה (לא:) וצריך שיבטל ואינון דעתהון לזבוניה אחר פסחא הילכך אכריזו בהדא מילתא דאסורא הוא ואתרו בהו דלא ליעבדו הכי ומאן דעביד הכי בתר התראה שמתוהו ופרשו מיניה.
<h2>דף לה.</h2>
ואלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטין ובשעורין ובכוסמין ובשבולת שועל ושיפון מנא הני מילי אמר קרא [דברים ט"ז] לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח ודברים שאין באין לידי חמוץ אין אדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח. ואורז ודוחן לא דלית הלכתא כר' יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.
<h2>דף לו.</h2>
וללוש ביין ושמן ודבש בפסח אסור. והכי כתוב בהלכות אסור למילש מצה בחמרא או בדובשא או במשחא משום דמחמצא ומפני שנראית מצה עשירה ולא לחם עוני, דת"ר אין לשין את העסה בפסח ביין ושמן ודבש ואם לש רבן גמליאל אמר ישרף וחכמים אומרים יאפה מיד ויאכל מיד וקאמר בסיפא אע"ג (שלשין בו) [שאין לשין בו] (אין) מקטפין בו אתאן לתנא קמא וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו ומדבריהם קמו להו רבנן דסיפא דברייתא ורבן גמליאל בחדא מחתא דישרף מיד ש"מ הילכתא כותיה. והשתא קטופי נמי לא מקטפינא בהו וכ"ש דלא לשינא בהו ואם לש ישרף מיד. ודקאמרת (לה:) דמי פירות אין מחמיצין ההוא ביין ושמן ודבש דלית בהו מיא כלל. ודוקא לילה הראשון אסור לקטופי במי פירות אבל שאר יומי לא שנא. ולילה הראשון אפילו ביין ושמן ודבש לחודיה אסור למילש משום מצה עשירה. ואסור ללוש ולקטף במי פירות שמערב בהו מיא כל ימי הפסח ואם לש ישרף מיד אבל במי פירות לחודייהו לילה הראשון אסור מכאן ואילך מותר. ואמר מר רב כהן צדק לילה הראשון בין ללוש בין לקטף ביין ושמן ודבש לא מפני חמוץ שכבר נאמר מי פירות אין מחמיצין כל עקר אלא משום לחם עוני מכאן ואילך מותר בין ללוש בין לקטף. וכי אמרינן מי פירות אין מחמיצין דוקא כל חד וחד לחודיה אבל היכא דמערב בהו מיא כל שכן דקדים ומחמיץ והלכתא כדברי חכמים. ואמר מר רב שמואל הכהן מצה שנלושה בשמן ויין ודבש אפילו לא עירב לתוכן מים לילה הראשון אסורה מכאן ואילך מותרת ואפילו שהתה דק"ל מי פירות אין מחמיצין. עירב לתוכן מים ושהתה אפילו בשאר ימות הפסח אסורה. ואמר מר רב שרירא כך שמענו מפי ראשונים ומקובל בידיהם שאין אופין בימי [הפסח] המצה בשמן ומים כל עקר וזהו מנהג החכמים כולם אבל לקטף בשמן מקטפין חוץ מלילה הראשון בלבד שצריך לחם עוני. (ולאודות) [ועל אודות] הנעשה בפסח מן הסלת אמר אם תרצו להנצל מידי איסור תלושו אותן בשמן לבדו ולא מים כלל דכי שרו רבנן ללוש את העסה בשמן בזמן שאין בה מים כלל ואם יש בה מים אסורין. הרי למדנו מדבריו דלישה וקטוף בלילה הראשון אסורין בין במי פירות המעורבין במים בין שאינן מעורבין מכאן ואילך לקטף בין כך ובין כך מותר ללוש כשהן מעורבין אסורין בפני עצמן מותרין. וכך לישנא דגמרא כדי שתתכוון ההלכה ותעלה על לבך השמועה רבי עקיבא אומר מה ת"ל לחם עוני פרט לנלושה ביין ושמן ודבש. וסבר ר' עקיבא עסה שנלושה ביין ושמן ודבש לא והתניא אין לשין בשמן ויין ודבש ואם לש רבן גמליאל אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאכל מיד אמר רבי עקיבא שבתי היתה אצל רבי אליעזר ורבי יהושע ולשתי להן עסה ביין ושמן ודבש ולא אמרו לי דבר. ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו אתאן לת"ק וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין בו ואת שאין לשין בו אין מקטפין בו לא קשיא הא ביום ראשון הא ביום שני כך אמר להו ר' יהושע לבניה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא. והא תני' אין לשין אלא יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי וכולי. עמדו דברי ר' עקיבא הראשונים דבלילי ראשון וברייתא שדבריו בכללה בשאר הימים. וכך תנו הדברים אין לשין את העסה בשאר ימות הפסח ביין ושמן ודבש ואע"פ שאין לשין בו מקטפין בו וחכמים אומרים את שלשין בו מקטפין את שאין לשין בו אין מקטפין בו ואם לש רבן גמליאל אומר תשרף מיד וחכמים אומרים תאפה מיד ותאכל מיד אמר ר' עקיבא שבתי היתה אצל ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להן עיסה ביין ושמן ודבש. נמצא ת"ק אוסר בלישה ומתיר בקטוף וחכמים אוסרים בזה ובזה ואי עבד לרבן גמליאל ישרף לדברי חכמים יאכל ור"ע מתיר בזה. אלא שלא נתפרש בהדיא אסור מי פירות המעורבין במים ולפיכך תלה מר רב שרירא אסורן בשמועה וקבלן במנהג. והכי אמר מר רב חננאל נראין הדברים שת"ק שאמר אע"פ שאין לשין בו מקטפין בו כך אמר אע"פ שאין לשין בשמן ומים אם לשן במים וקטפן בשמן מותר. מכלל שהלישה [שאסר] שמן, על ידי מים הוא, ומה שאסר בלישה מים ושמן התיר בקטוף וחכמים אומרים בין הלישה בין הקיטוף שמן על ידי מים אסור וק"ל כחכמים. והלכה יום טוב ראשון אסור ללוש ולקטף במי פירות כל עיקר בין בפני עצמן בין כשהן מעורבין במים דבעינן לחם עני למצוה מכאן ואילך בפני עצמן מותרין על ידי עירוב אסורין בין ללוש בין לקטף ואם לש או קטף [או אפה יאכל] [יש מגי'—יאפה ויאכל] מיד כחכמים.
<h2>דף לז.</h2>
יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין. והכי אמר מר רב עמרם סריקין מביאין עסה ולשין אותה בשמן או בפלפלין או בכל מיני תבלין ועושין אותן בדפוס. פעמים עושין אותה מן רקיקין ופעמים עושין אותן מן גלוסקאות שכך שנו חכמים (אין) עושין סריקין מן רקיקין ואין עושין מן גלוסקאות. ולענין לצאת בהם ידי חובה בפסח מותר דת"ר יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין. ודווקא בסרקי אומנים זריזים שאין שוהין עליהן אבל בשאינן אומנים וזריזים לא דהלכתא כלשנא בתרא לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם. ואנן אמרינן דהא מצה עשירה היא ואין יוצאין בה אלא מאי סריקין המצויירין פת העשוייה צורות צורות דמות יונים ודגים ושאר צורות (וכן בעסה שמן ותבלין וכו') וכן פרשו גאונים ומשום הכי יוצאין בה.
ת"ר לחם עני פרט לחלוט ואשישה דהיינו חלוט של בעלי בתים ומאי ניהו חלת המסרת. והכי אמר מר רב האיי דהאי חלוט ואשישה חלוט (לתוך) [לחוד] וחלוט שעשאו ברותחין לחוד והאי חלוט היינו לחם העשוי במשרת בשמן פי' והן חלות אפויות במשרת דהיינו מחבת בשמן ומפני שאין אפויות בתנור אלא במסרת נקראו חלת המשרת כדתנן התם (חלה פ"א) הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת פטורים מן החלה ואמרינן עלה מאי חלת המסרת זה חלוט של בעלי בתים. ובזמן שהרתיח ולבסוף הדביק לחם הן. וזה החלוט אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח לילה הראשון מפני שהיא מצה עשירה ואינו לחם עוני. ואמר רב כהן צדק ולטגן את העסה על מחבת בשמן בשאר ימות הפסח אם מרתיחין את המחבת תחלה באש עד שתתלבן מותר ליתן בה העסה ולטגנה בשמן מפני שאין לה פנאי להחמיץ ואם נתן את העסה ואח"כ הרתיחה אסור. והכי כתוב בשאלתות (שאיל' ע"ז) דהאי חלוט יוצאין בה ידי חובתן בפסח והביא ראיה לדבר מההיא דמנחות (יבמות מ.) רצה חלוט אוכלה רצה [מצה] אוכלה, ואמרינן האי חלוט היכי דמי אי מצה היא לוכלה אי לאו מצה היא [ואכלוה] מצות (ד)כתיב ביה (למה לי קרא) ואמר' לעולם מצה היא ולהכי כתב רחמנא מצה לאפוקי חלוט. ודקאמר מצה למאי הלכתא אמר רבינא לומר לך שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. אלמא אע"ג דחלטה ברותחין מעקרא כיון דהדר אפייה בתנורא ובאילפס לחם איקרי ונפיק ביה. הא פסק רשוותא בתראי דאין חולטין ברותחין כל עקר בפסח. וחלוט של ב"ב לחוד וחלוט שחלטו ברותחין לחוד. ופסקא חלוט של ב"ב דהיינו חלת המסרת שלשות את העסה כתקנה ומטגנין אותה בשמן במחבת בלילה ראשון אין יוצאין בה ובשאר הימים מותרין. חלוט שחלטו ברותחין בין מוגלשין ע"ג קמח בין קמח ע"ג מוגלשין בין עיסה שלשה וחלטה ברותחין אע"פ שחזר ואפאן בתנור או באילפס אסור לעשות כן כהוראת הגאונים האחרונים. ונהמא דאפייה עילוי ארעא (ברכות לו.) מר זוטרא קבע ובריך עליה ג' ברכות ואמר מר רב אשי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. מעשה אלפס כמעשה תנור דמי לענין מצה וכר' יוחנן. הדביק מבפנים בתנור והרתיח מבחוץ היינו מעשה אילפס הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו רוב עניים עושים כן ולעולם לענין מצה עד שירתיח תחלה ואח"כ ידביק אבל שידביק ואח"כ ירתיח לא דלמא משתהי ומחמיץ. ולענין חלה פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כפי מה שהזכרנו בהלכות חלה. יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באלפס. מאי מצה נא כל מצה שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה אבל פורסה וחוטין נמשכין הימינה [אין] יוצאין בה דבצק הוא ולא לחם.
<h2>דף לט.</h2>
ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין בתמכא בחרחבינא ובמרור. ויוצאין בהן [כמושין] [י"ג יבישין]. כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו כל שאין בו טעם מרור אין יוצאין בו אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין לכזית. חזרת חסא עולשין הינדיבי. אחרים אומרים ירק מר ויש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא הלכתא כאחרים. רב אחא אשכחיה לר' אחא בריה דרבא דמהדר אמרירתא בדברא א"ל מאי דעתך דמרירין טפי והא אנן תנן חזרת ותנא דבי שמואל חזרת וא"ר אושיעא מצוה בחזרת ואמר רבא מאי חסא דחס רחמנא עלן ואפרקנן. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן למה נמשלו המצריים במרור לומר לך מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה אף מצרים תחלתן רך וסופן קשה וא"ל הדרי בי אלמא מצוה בחזרת. ומכל מקום בעינן טעם מרור דאמר רב פפא (קטו:) לא לישהי אינש חזרת בחרוסת דלמא אגב חלא דמעייל ביה קא מבטל ליה מרירותיה ובעינן טעם מרור וליכא.
<h2>דף לט:</h2>
ולא לימחי אינש קדרא בקימחא דאבישוני דהיינו שתיתא דלמא לא בשול שפיר ואתי לידי חמועא. אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש. לא ילעוס אדם חטין ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות. דברים שאין באין לידי חמוץ אפוי שבשלו וחלוט שחלטו ברותחין. ואמר מר רב שרירא אע"פ שאמרו חכמים חלוט שחלטו ברותחין אינו בא לידי חמוץ ומוגלשין ע"ג קמח היא החליטה ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין ולשון גילוש מליגת צמר מן הטלאים ומן הגדיים אין אנו סומכים על זה לעשות מעשה שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבוא לידי חמוץ ושמא (ישתמר) יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבוא לידי חמוץ. ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות כן אלא לחולה ולחיה בלבד על פי בקיאין שהן (אמורין ו)אומרין כי יש לו רפואה בזה ואם לא הוא בא לידי סכנה או בזמן שאומרים אם מברין אותו מצה יסתכן שמאכילין אותו מצה בלילה הראשון שעור מצוה ואין לו כלום לאוכלו אלא חלוט ברותחין מאכילין אותו מיד וצריך שיאכל מיד ואין מותירין ממנו כלום. וכן אמר רב האיי החלוטה ברותחין ודאי מצה מדת"ר דברים שאין באין לדי חמוץ כגון האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין אלא מיהו כולהו רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמרי האי חליטה לא ידעינן היכי איתה ולא שרו כל עיקר למיחלט בעיסה. וכמה וכמה טרחי להתיר להן מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילין שעורים לתוכן בין בהמעיסה בין בהחליטה ולא התירו להם גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרת היכי היא מידי דהוה אלתיתה. ולענין חולה הורו גאונים הראשונים כשהוא קשה עליו החולי ואינו יכול לטעום כלום בפסח ומסתכן הוא מותר לעשות לו מה שהוא צריך על פי רופאין דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וכו'.
ועוד אמר רב האיי מאן דאית ליה חבתא דמשחא ונפל ביה כשעור ביצה נהמא פחות או יותר ההוא משחא בפסחא אסור לבתר פסחא שרי דהלכתא כרבא דאמר (ל.) חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב וכו'. וחיטי כד קלאנין על טפקא ושדינן בגו חביתא דחמרא לתקוני (הוא) ההוא חמרא חזקה הוא דלא מחמצא וההוא חמרא דשדינן ביה שרי ומה חששא דילמא אישתייר מניה מאי דלא אקלי שפיר חששא רחוקה היא ואם כן חיישינן מנהמא דל[מ]א אישתייר מניה מאי דלא (מטא) [אפי] שפיר ואית ביה חשש לישה ות"ר הדברים שאין באין לידי חמוץ כגון האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין ואמרינן אין מבושל דלא אתי לידי חימוץ (מאי דאתי לידי חמוץ) אדבשיל בישולי מחמיץ א"ר פפא אפוי שבשל קאמרינן (ומדהלכין) [ומדלהכין] לא חיישינן להני חטי נמי לא חיישינן. ואנו אומרים כיון דקיי"ל דמי פירות אין מחמיצין לא שנא חטין ושעורין כשהן חיין לא שנא כשהן קלויין כי נפלו להו לחבית של יין ושל שמן ושל דבש ושאר מי פירות אין חוששין להן ומותרין אפילו בפסח ואם נתן לתוכן מים אסורים.
קמח שנפל לתוכו מים כל היום אינו בא ליד חמוץ והוא דעביד טיף טיף וכנגד טיף טיף שכיון שמנטף ובא טיפה אחר טיפה דומה כמו שמתעסקין בו ואינו מחמיץ. ותיקא שרי (דרשו) [פירשו] ראשונים דהיינו שתיתא דעביד במשחא ומלחא. וי"א קמחא דחליט ליה במשחא ומלחא שרי אבל חליט במיא ומלחא אסור. אמר ר' יוסף לא ליחלוט אינש תרתי תלת חטי בהדי הדדי דלמא אזיל חדא ויתביה בצדיא [בצריא] (ובגרסתינו צרה) דחברתא פי' בסדק של חטה, ולא סליק לה דקלא דמיא מד' רוחתא ואתי לידי חמועא. ודאמר אביי לא ליחריך אינש תרתי שיבלי בהדי הדדי דלמא נפיק מיא מהאי ובלע מהאי ואתיא לידי חמועא וכן חצבא דאבישונא דהיינו כלי שנותנין לתוכו שתיתא בין סחוף פי' נטוי למטה בין זקוף אין הלכה כאביי אלא כרבא דאמר מי פירות אין מחמיצין.
<h2>דף מ.</h2>
ואמר מר רב האיי מטמון של שעורים שנתנן לעניים קודם פסח ונכנסו בהן מי גשמים ונאנס ולא מכרן קודם הפסח ורוצה למוכרן לאחר הפסח לא דמו להקדש דהקדש בדילי ודעניים לא בדילי מניה ויש עליו בדיקה אם כתורת חמץ הוא אסור ואפילו בהנאה ואם לאו מותר. ומהו בדיקותן רואין אם נתבקעו במי גשמים שירדו עליהם ואם לאו כדאמרי' (מ.) ת"ר אין לותתין את השעורין בפסח ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות. ואסקינן עבד שמואל עובדא בדורא (דברחשבא) [דבר חשובא] [כפר של אותו האיש] נתבקעו ממש וק"ל מעשה רב הילכך אם לא נתבקעו והרי עבר הפסח מותרין דמיהן לתת לעניים.
ובהלכות והיכא דלישת גוי חרש שוטה וקטן דלאו בני שימור נינהו אע"ג דאפייה ישראל בר דיעה ועביד ליה שימור בשעת אפיה לא נפיק ביה ידי חובתיה. ועבד או שפחה דלא טבילין אסור למילש עסה דמצה ודוקא לילה הראשון אבל שאר יומי לא שנא. ויש מן הגאונים שהורה דגוי שאפה פת של ישראל בפסח אין יוצא בה ידי חובת מצה. ואם חבורה גדולה היא אופה ישראל מעט כדי שיגיע כזית לכל אחד ואחד ואוכלין ממה שאפה גוי ואח"כ מברכין על אכילת מצה על כזית שאפה ישראל. ואם משמרן ישראל מתחלה ועד סוף במקום שאי איפשר שפיר דמי. וגאון אחר הורה למי שיש לו אורחין בשאר מועדים שפיר דמי להביא גוי נחתום להעמיד שומר עליו ישראל ולש אותה עיסה אבל בפסח אסור דגוי לא איכפת ליה ומחמיץ. ואמר מר רב כהן צדק לצאת ידי חובה בלילה הראשון אינו יוצא אלא במצה האפויה בידי ישראל לשם מצה שנאמר ושמרתם את המצות עד שתהא משומרת לשם מצה. ואמרו חכמים בצקן של גוים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. אדם ממלא כרסו מהם מפני שהיה ישראל עמו וסייע לו דלא החמיצו לפיכך מותר אבל לצאת ידי חובת מצה אינו יוצא עד שיאכל כזית מצה באחרונה. ושוב אמרו חכמים אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי פי' עמרים כי הפכיתו הפכיתו לשם מצוה אלמא קסבר בעינן שמור מתחלה ועד סוף. ולענין לחמי תודה אמרינן (לח:) יכול יוצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר ת"ל ושמרתם את המצות מצה המשומרת לשם מצה יצאה זאת שאינה משומרת לשם מצה אלא לשם זבח. ודברי התלמוד מכריעין שמצה הנלושת ונאפת ביד גוי בפני ישראל על ידי שמור וסיוע שאין שם חשש חמוץ מותרות דהכי אמר רב הונא הבצקות של גוים אדם ממלא כרסו מהם. בצקות של גוים ולא בצק של ישראל שלשו גוי בפני ישראל. בצקות אין לחמניות לא. ומאי בצקות אילימא שלשו שלא בפני ישראל מי איכא מאן דשרי אלא לאו שלשן שלא לשם מצה בפני ישראל (ואפילו אין ישראל) הוא דצריך לאכל כזית מצה העשויה בשמור באחרונה הא לשן בפני ישראל בשמור מתחלתן מותר. והכי מקשינן ממאי דלמא התם דבעי[דנא ד]נחית לשמור (ו)לא עביד בה שמור אבל היכא דנחית לשמור דעביד לה שמור הכי נמי דשמור דלישה הוי שמור. והכי אמר מר רב האיי מצה שאפאה גוי בפני ישראל על שמור כתקנה וכהלכתה מותר לישראל לאכלה ובעלי מעשה וחסידים מחמירים על עצמם כגאונים המחמירים ולשין בעצמן. וכי ההיא דאמר (קטז.) לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה.
אמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי הפיכן לשם מצוה פי' לאותן שהיו מהפכים את העמרים בגורן ממקום למקום היה מצוה להן להפכן לשם מצוה כדי שיהיה (בעי) [בהו] שמור מתחלה ועד סוף. מר בריה דרבינא (מנקא) [מנקטא] ליה אמיה בארבא פי' מתחלה היתה מנחת חטין בעריבה ומשמרתן לשם מצוה. ובהלכות הני תרתי לילותא מיחייבין למיכל מצה דמינטרא ולא נפיק אינש ידי חובתיה אלא במצה דמינטר ליה מחמץ לשם מצה ומיחייבו לנטורי ללישא דלא תיתי לידי חמוע שנ' [שמות י"ב] ושמרתם את המצות. ובשאלתות לא נפיק אינש ידי חובתיה אלא במצה דמנטר ליה מחמוץ לשם מצה מן כד נפלין מיא עליה. והיכא דאמטיו לחטי גוי חרש שוטה וקטן לא נפיק ידי חובתיה. והתם נמי ואי לית ליה כוליה סעודתא מן הני חמשת המינין מהדר ומייתי כשני זתים ואכיל סעודתיה משאר מינין ולבסוף אכיל היאך ונפיק ביה. אין לותתין את השעורים ואם לתת ולא נתבקעו מותרות. וללתות החטין הכי כת' בהלכות גדולות דמותר. ואמר מר רב כהן צדק אין ברור מי שיודע ללתות ולשומרן ואין לותתין ובשתי ישיבות אוסרין לתיתה. ואמר מר רב יוסף בר מר רב יהודה ראשונים היו זריזים ויודעים ללתות ולא היו באים לידי חמוץ אבל אנו אסור ללתות מפני שבאין לידי חמוץ. ואמר מר רב האיי הלתיתה הראשונים היו לותתים דבי רב הונא לתתי ובי רבה בר אבוה לתתי ורבא מתיר ללתות וקאי רבא בטעמיה ולא הדר מניה. ואעפ"כ עכשיו אין לותתין מכמה מאות שנה ואמרי לא ידעי לתיתה דשרייא היכי איתא. ואמר מר רב שר שלום וליקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא (מרחקינן) מחזיקינן איסורא ויוצא בה ידי חובתו אבל לכתחלה לא משום שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה בעינן שמור מתחלה ועד סוף.
<h2>דף מ:</h2>
ולענין חטין שנגעו בהן מים אמר מר רב כהן צדק חטין הבאין בספינה בודקין אותן אם לחים הם [או] אם נשתנו מראיהן או שהן משונות עליונות מתחתונות [בידוע] שהגיע עליהן מים ואסור לאכול מהן בפסח מפני שהחמיצו וחייב לבערן קודם לזמן אסורן ויעשו כמו שאמרו חכמים. ההיא ארבא דטבעה שם הנהר בחישתא שרייה רבא לזבונא לגוים. איתיביה רבא בר ליואי בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור מאי טעמא משום דלמא אתי לזבוניה לישראל. הדר אמר רבא לזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכא דכלייא מקמי פסחא אבל אם נכנסו שש שעות ולא מכרן אסור לו למכרן וליהנות מהן. ואם רוצה לבטלו אינו יכול ואין לו תקנה אלא (ימכרם) (ו)יטילם לאור או לתוך המים או יתנם לגוי במתנה דהא אמרינן (ז.) המקדש משש שעות ולמעלה ואפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו. אבל [אם] ודאי אינן לחות ולא נשתנה מראית עליונות מן התחתונות והן קשות מותר לאכול מהן בפסח ואין חוששין לספק אסור דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ויפה כיון ופסק, אלא נתינתן לגוי אסור דאי לא דהוו ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה במתנה.
אין מוללין את הקדרות בפסח בין שנתנו את החומץ ואח"כ נתנו את הקמח בין שנתן הקמח ואח"כ נתן החומץ כדעולא דאמר אחד זה ואחד זה אסור משום לך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. למימח בחסיסי שרי פי' למלול את הקדרה בפת מפרכין אותה עד שנעשית קמח ומוללין בה דרבא מחין לה בחסיסי. ובמקום דחיישנא דילמא אתי למיסרך [לא] עבדינן כי הא דרב פפא (שדא לבור דקאי [שרי לבורדקאי] דבי ריש גלותא פי' מבשלין למימחי בחסיסי אמר רבא איכא דשרי כי הא מלתא בדוכתא דשכיחי עבדי טעמא דאיכא עבדי דלא מעלי ועבדי איסורא הא לאו הכי לא.
אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת או לתוך החרדל ואם נתן יאכל מיד ר' מאיר אוסר. אמר רב כהנא מחלוקת לתוך החרדל אבל לתוך חרוסת דברי הכל ישרף מיד ותניא כותיה. אמר רב [הונא בר] יהודה אמר שמואל הלכה כדברי חכמים א"ל רב נחמן בר יצחק אחרוסת או אחרדל נפקא מינה לרב כהנא א"ל לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. אמר רב אשי כוותיה דרב כהנא מסתברא ולא קם האי סברא. הוה ליה מסקנא כסתם מתניתין אין נותנין לא לתוך חרדל ולא לתוך (מורייס) [חרוסת] ואם נתן יאכל מיד מיהוא חזינא רבותא דנקטו כדברי האומר לתוך חרוסת ישרף מיד לתוך חרדל יאכל מיד.
<h2>דף מא.</h2>
יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי ולא במבושל אע"פ שלא נמוח והלכה כרבי יוסי. ובהלכות ובשאלתות (שאיל' ע"ז) והיכא דאיכא זקן או חולה דלא מצי אכול מצה ביבשותיה תרי ליה והויא פתותא ואכיל ליה ונפיק ביה ידי חובתיה אבל אייתי נהמא ורמא בקדרא ובשיל ליה נפיק ליה מתורת לחם ולא נפיק ידי חובתיה ביה דתניא יוצאין ברקיק השרוי וכו'.
<h2>דף מב.</h2>
אין לשין את העיסה בחמין מפני שחולטין ולא בפושרין מפני שמחמיצין אלא בצונן. ואין יושבין בחמה ולשין אפילו ביום המעונן דיומא דעיבה כולא שמשא. דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה ולא בחמין ולא בחמי חמה פי' (מים) כגון [מים] שנתחממו בחם השמש וי"א מים הנטלים מן החמה כגון חמי טבריה וכיוצא בה. ואיתא להא ואיתא להא. ולא במים הגרופין מן הנהרות ומן המעיינות אלא במים שלנו דהיינו מיא דביתו. ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת. וצריכה שני כלים של מים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו את ידיה. ואם עברה ולשה בכל הני דאמרינן אסור באכילה וכיון שמים גרופין ממהרין להחמיץ בין בלילה ראשון בין ז' יומי אשה לא תלוש אלא במים שלנו. והכי אמר בהלכות היכא דעברה ולשה בכל הני דאמרינן כאן אסור למיכל מן ההוא לחמא ולא נפיק ביה ידי חובת מצה. דאיבעייא להו עברה ולשה מהו מר זוטרא שרי רב אסי אסר והלכתא כרב אשי. ואנו סוברים דמאי אסור אסור באכילת מצה דמצוה בלבד משום שאינו משומרת כהלכתה באכילה בעלמא [וכ"ש] בהנאה מותר. ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. פי' כגון מותר מים שקוטף בהן או שצונן ידיו בהן או שלש בהם העסה אפי' מים ששטף בהם כלי לישה ישפכם במקום מדרון שהוא מקום גבוה ומשופע שנשפכין ואין נקוין ואין שופכין אותן במקום האשבורן דהיינו מקום שוה מפני שנקוין ונשמרין בתוכו ודווקא דנפישי דקוו הא לא נפישי [דלא] דקוו לא. ובתוספתא (פ"ג) האשה שכנסה מי תשמישו של נחתום ללוש בהן במוצאי י"ט הרי אלו אסורין. יתר על כן היו הנשים נוהגות שלא היו לשות במוצאי י"ט בחמין שהוחמו ביום טוב.
וחמץ בפסח אסור בהנאה וכ"ש באכילה לא שנא בעיניה ולא שנא ע"י תערובות. ר' חזקיה אמר (כא:) מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנ' [שמות י"ג] לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה. ותנן אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזימא של צבעים ואמילן של טבחים וקולן של סופרים ר' אליעזר אומר אף טיפולי נשים זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת. כותח הבבלי משום קומניתא (דאומנא) [דאומא] והכי פירש מר רב שרירא קומניתא הוא העיפוש, (וזימא) [ואומא] קמח שעורים מגבלין אותו ומיבשין אותו ברמץ עד שמתעפש ועושין ממנו כותח. שכר המדי דרמו בי' שערי. חומץ האדומי שמשליכין לתוך יינן שעורים שיחמיץ. וזיתום המצרי תילתא שערי ותילתא קורמי ותילתא מלחא ועבדי לה לרפואה. זימא של צבעים מיא דחיזרא דצבעי לה לכא. אמילן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש מניחין אותה על פי קדרה ושואבת הזוהמא. וקולן של סופרים פירורא דאושכפי וסופרים מדבקין ניירותיהם ובטיית אל נשא. וטיפולי נשים שטופלין אותו בסולת. בירושלמי אמר ר' מני וכולן ע"י מים פי' אין השנויין במשנתינו אסורין אלא עד שיתן לתוכן מים אבל לא נתן לתוכן מים מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין.
ונשאל ממר רב האיי יש במקומינו אנשים שעושים מורייס מקמח חטין ושעורין ומלח כל השנה כולה וכשמגיע זמן הפסח מצניעין אותו בבית או בחצר וטחין אותו פתח בטיט ולאחר הפסח מוציאין אותו ומוכרין אותו. והשיב דתועים וטועים הם וחס ושלום דאיכא בישראל מאן דשרי לאצנועי חמץ בפסח בין בעיניה בין ע"י תערובות (דמשנתו) [דמשנה] שלימה היא (מ"ב.) זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח ואע"ג דעירובין [הוי] באזהרה, ולא הדא בעיניה (הא) הטמנה דתניא (ה':) יכול יטמין ת"ל לא ימצא, ומי הוי טיחוי הבית טפי מן החמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא (כמבואר) כמבוער ואמרינן עלה (ל"א:) וצריך שיבטל ואינון דעתהון לזבוניה אחר פסחא הילכך אכריזו בהדא מילתא דאסורא הוא ואתרו בהו דלא ליעבדו הכי ומאן דעביד הכי בתר התראה שמתוהו ופרשו מיניה.
<h2>דף מג.</h2>
נמצאת משנתינו שני מיני חמץ ברור על ידי תערובות כגון ד' מיני מדינה כגון כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי שארבעתן תלויין במדינתן. וחמץ שאינו גמור דהיינו נוקשא דכל מה שאינו חמץ גמור נוקשא קרי ליה והן שלשה מיני אומנות התלויין באומנתן זימא של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים ובעינם הן שלא ע"י עירוב. ובשניהן שנינו הרי אלו באזהרה אזהרת לאו דכל מחמצת לא תאכלו ולוקין עליהן. היינו דאיתמר מאן תנא חמץ גמור ונוקשה בעיניה בלאו אר"י אמר רב ר' מאיר היא דתניא שיאור ישרף ונתנו לפני כלבו והאוכלו בארבעים פי' שיאור דר' מאיר דהיינו הכספת פנים ישרף לר' מאיר ואסור בהנאה הוא והאוכלו לוקה ולר' יהודה מותר הוא בהנאה ונותנו לפני כלבו דשיאור דר' יהודה כקרני חגבים נמצא ר' מאיר אומר שיאור שאינו חמץ והיינו נוקשא בעיניה לוקין עליו וכל שכן חמץ גמור ע"י תערובות. ותניא כותיה דר' יהודה [שמות י"ב] כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר (האדומי) [המדי] וחומץ האדומי וזיתום המצרי יכול יהי' עונש כרת ת"ל [שם] כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ גמור עונש כרת ועל עירובו בלאו. ורב נחמן שהעמיד משנתינו כר' אליעזר נדחת. בין לר' אליעזר בין לר' מאיר על חמץ גמור בעינו חייב כרת ועל עירובו בלאו דמרבו ליה מכל דהוה ליה למימר מחמצת לא תאכלו ורבנן פליגי וסברי על עירובו בלא כלום מיהא איסורא איכא. ובין לר' מאיר ובין לר' אליעזר נוקשא איכא בינייהו דהיינו ג' מיני אומנות ר' מאיר סבר בלאו ור' אליעזר על ידי תערובות אית ליה אבל נוקשא דתנן לא. וכיון דסתמא כר' מאיר ש"מ הילכתא כותיה כל שכן דמתניתן דשאור כותיה אזלינן וכדאמר'. הוה ליה מסקנא על חמץ דגן גמור עונש כרת בין נתחמץ מאיליו בין נתחמץ מחמת דבר אחר ועל עירובו ועל נוקשא בלאו וזה וזה אסור בהנאה. ומר רב סעדיה אמר דאפילו עירובו בכרת ולא דייק. ומרבוותא דפסק לה כרבנן דעל עירובו ולא כלום. ודדייק וסליק ממתניתן וגמרא מאין ספק הא פשטניה ופסקניה. ובעירובו שאמרו בכל שהוא.
<h2>דף מד.</h2>
ועוד נשאל ממנו כי עבדינן חמרא בפסחא מן צמוקי בתר דעבדינן נטירותא יתרתא זימנן דמשתכח בעידן סחיטה תרתי תלת חטי או שערי ונהגינן באיסורא ומבערין ליה מקמא פסחא. למשתייה בפסח לא קמיבעיא לן דאסור כי קא מבעיא לן לבעוריה מי קאי בבל יראה ובל ימצא אי לא. מי אמרינן כיון דלית ביה אסור' כזית לא חשיבו (לא) [ולא] מיחייב עליה או דילמא מצטרף איסור' להתירא והוה ליה דבר חשוב ולא בטילי. והשיב חזינן דכי הא לא מישתו מניה בפסחא כדין עבדיתון דחמץ בזמניה אסור במשהו כרב ודילמא אית ביה משהו חמץ. ולדברי הכל דמאן דשתי ליה לא מחייב כרת דאפילו כותח הבבלי ושכר המדי ואית בהון חלק חמץ, באזהרה אינון ואין בהם משום כרת. ואי שבקיה אפי' הות ביה תערובת שרי בתר זמנה כר' שמעון [לא בעייא דיכלון [אלא] מי קאי בהתראה לבעוריה אי שביק ליה לכתחלה] (והיכן) [והכין] חזינן דאי לא ידיעא דבודאי אית ליה תערובת חמץ לא מזהר לבעוריה דאי אפילו אמרת (הדר) [היתר] מצטרף לאיסור לענין חמץ בפסח הני מילי היכא דבודאי איכא התם איסורא דאמרת כי מצטרף בהדי התירא חשיב ומתסר אבל הכא דמשכחתן בצמוקין תרתי תלתא חטין מנא ידעינן דנפיק מנא למסריה. אבל אי בודאי ידענא מלתא דנפק ליה מן הני חטי חמץ דאי' ביה ממש אע"ג דלא הוי כזית פלוגתא דאביי ורב דימי (מד.) כדקאמרה לשמעתא דר' אבהו אר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצרפתן לאיסור. ועדיין לא קאמר אביי אלא דודאי איכא חמץ על ידי תערבת דאיכא למיעבד לחומרא כותיה ולבעורי הני צמוקים קמי פסח אבל היכא דמשכחתון תרתי תלת (או) (ארבעה) שערי לא ידעיתו אי נשחט מהן חמץ לתוך אותן מי צמוקים אי לא ליכא עליכון לבעוריה. בירושלמי (סופ"ב) ר' שמואל בר רב יצחק הוה ליה תוסס יהב בגוי שערין בגין דיחמא שאל ר' אמי א"ל צריך לבעוריה. פי' [י"ג "וע"י מים"] היה [ובמתניתן] [י"ג "וכמתניתין"] דאלו עוברין. ר' חנניה בריה דר' (כירי) [בירי] הוה ליה דבש מזוייף בסלת שאל לר' מנא א"ל צריך לבער.
<h2>דף מה:</h2>
(כפיפת) [כפת] שאור שיחדה לישיבה פי' כגון שעשה מן השאור כסא לישב עליו, ואמאי קרו ליה כפה מפני שהיא עולה. טח פניה בטיט בטלה ואם לאו חייב לבער.
<h2>דף מו.</h2>
בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור ופירשו בצק שנצטנן ואינו מחמיץ. ואמאי קרי ליה חרש שדומה לחרש שאינו מרגיש כשמדברין אליו והאי חמץ נמי כשטופחין לו בפניו אינו מרגיש ומתחרש. אם יש כיוצא בו שנילוש עמו בבת אחת והחמיץ [אסור] אין שם כיוצא בו ושהה כדי הילוך מיל משגמרה לישתה אסור.
כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בן בתירה אומר תטיל לה בצונן ר' יהושע אומר מפרישתה ומניחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. והכי אמר מר רב האיי ורבוותא דמוקמי, דמשנה (לאו) בחולין הנאכלין בטהרה ובחלת ארץ ישראל, אבל עכשיו בחוצה לארץ בין בבבל בין בשאר ארצות הרי קטני כהנים כגון קטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פירסה נדה מותרין לאכול חלה בטומאה ואינה טעונה שריפה דאמר שמואל (בכורות כז.) אין תרומת חוץ לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. ואמרינן נמי אמר רבינא הלכתא נדה קוצה לה חלה ומברכת ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלה בריש (עסה) [מסא] ושדיא לה בנורא והדר מפריש חלה אחריתי כדי שלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה אפילו גדול טמא כדי שלא תשתכח תורת חלה. פי' שהאשה ממציאה מראשית העסה בצק ושורפת אותו ועליו היא מברכת ומוציאה אחריו חלה ונותנת לכהן. וביו"ט שאסור לשרוף הבצק ההוא אם נמצא כהן שלא יצא עליו טומאה מגופו אוכלה ואם לאו מניחין אותה עד שיצא י"ט ושורפין אותה וכן ראוי לעשות.
<h2>דף מח:</h2>
ושעור עסה אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה. והיינו חמשת [רבעים] קמח ועוד שהם מ"ג בצים (ושליש) [וחומש] וכל ביצה ומחצה ל"ה בכספים שלנו. ומר רב האיי אמר כי חמשת רבעים ועוד קרובים למשקל ז' מאות כסף או יותר בכספים של בבל. ובהלכות אין לשין עסה בפסח בכלי אחד אלא כשעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה כי היכי דלא ליתי ליתי חמוץ. אמר מר רב סעדיא שעור עסה בפסח עד כדי עומר לגלגלת דהיינו ז' מאות וכ' זוז בזוזים שלהם ואין מוסיפין שמא בא לידי חמוץ ומחמיץ אבל (פוחתין ויפטר) [אין פוחתין דפטר] לה מחלה. ולא היא דמיפחת פחתיה כאן, דהא אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא בפסח פי' פחות פחות מחמשת רבעים דמחמירין על עצמן שמא ישתהא. ולענין חלה היו עושין כר' אליעזר דאמר הסל מצטרפין לחלה, וכן הלכה. וההיא דאמר (לו:) בית שמאי אין אופין פת מרובה בפסח ובית הלל מתירין הכי אמר רב האיי דבית הלל מתירין עד כדי שיעור חלה.
רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור זו אחר זו (זו אחר זו) וחכ"א שלש נשים עסוקות בבצק, אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה. תנא לשה היא מקטפת וחבירתה לשה תחתיה מקטפת היא אופה וחבירתה מקטפת תחתיה שלישית [לשה] אופה [היא] לשה וחברתה אופה תחתיה [וכו'] וחוזרות חלילה. כל זמן שעסוקות בבצק אינו בא לידי חמוץ. סברו מקצת ראשונים כגון מר רב סעדיה וזולתו כי דברו חכמים בבצק אחד וכן כל עסה ועסה צריכה שלשה להתעסק בה אחת לשה ואחת נותנת המים של קטוף ואחת אופה. והכי אמר מר רב האיי כדברי רבן גמליאל שלש נשים לשות כאחת בג' עיסות כל אחת ואחת לעצמה וכשגומרות אופות בתנור אחד וזו שוהה לזו כדי אפייתה וזו שנייה שוהה כדי אפיית ראשונה ושנייה. וחכמים אין רואין דבריו אלא יתכן להיות שלש נשים עסוקות בשלש בציקות בעריבה אחת ובתנור אחד כל אחת ואחת לעצמה בלא שיהוי אלא אחת לשה וכשמגעת לערוך ולקטף השנית לשה במקומה וכשמגעת לקטף עמדה הראשונה לאפות וישבה שלישית ללוש נמצאו שלשתם כאחד באותה שעה עסוקות בג' בצקות ראשונה אופה שניה מקטפת שלישית לשה. וכן מפרש בירושלמי (פ"ג ה"ד). הרי למדנו כי מש(ת)נתנו בשלש בצקות ולא בבצק אחד. ואמר מר האיי ועכשיו נהגו כל ישראל להתרחק מכל אלה. ואמר מר רב נטרונאי אע"פ ששנו חכמים לשה היא מקטפת וכו' אינו ומנהג ומעשה שאנו עושים בשתי ישיבות כחכמים דמתניתין שלש נשים עסוקות בבצק וכו', ואי הוי שיהוי בין ככר לככר כל דהו אסור, דבעינן כדאמרי רבנן כל זמן שעסוקות בבצק אינו בא לידי חמוץ. מ"מ להחמיר בכמות הדברים האלה ולהתרחק מן האסור טפי עדיף. ואמר מר רב סעדיה אין נותנין מים לתוך הקמח ללוש אלא לאחר שמסיקין את התנור בשעור חצי הסיק. ולא מפי הלכה. ועוד אמרינן וצריכין המים שיהיו צלולין ולא חמין ולא פושרין אלא מים שלנו.
שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חיב כרת. איזו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. פי' בין נסדק כקרני חגבים בין נתערבו סדקיו זה בזה שניהן חייב עליהן כרת. ואיזה שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו ואוכלו בארבעים שעדיין לא הגיע לשיעור שיאור דר' יהודה דהיינו שיאור כקרני חגבים. ת"ר איזהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו וסידוק כקרני חגבים דברי ר' מאיר וחכמים אומ' איזהו שיאור כקרני חגבים סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה וזה וזה האוכלו לר' מאיר חייב כרת. וכיון שראה רבי דבריו של ר' מאיר דבברייתא ושנאו בלשון חכמים במשנתינו ש"מ הלכתא כותיה. ומאי טעמא דר' [מאיר] דמחמיר בסדוק כקרני חגבים אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין בו כמה סדקים מלמטה. הוה ליה פסקא שיאור כשהכסיפו פניו לוקין עליו וסידוק כקרני חגבים או שנתערבו סדקיו זה בזה בכרת.
<h2>דף צט:</h2>
ערב פסחים סמוך למנחה קטנה שהיא מט' שעות ולמעלה לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שיאכל מצה כשהוא מתאוה ויהיו מצות חביבות עליו. אמר ר' יצחק אבל מטבל הוא במיני תרגימא. פי' כיסנין ומיני פירות. רבא (ק"ז.) הוה שתי חמרא כי היכי דנגרריה לביה וניכול מצה טפי. רב ששת הוה יתיב בתעניתא משום דאסטנס הוה ואי הוה טעים מידי לא הוה ליה (למיצל) [למיכל] מידי לאורתא. הילכך לנקוט כל חד וחד כדעתיה בין בשתיה בין בתענית בין בשאר דברים. ובהלכות ואסור למיכל מצה מבעוד יום מקמי דליקדוש ולומר הגדה שנאמר [שמות י"ב] בערב תאכלו מצות כדי שיהא חביב עליו. בירושלמי אמר ר' לוי האוכל מצה בערב הפסח כבא על ארוסתו בבית חמיו והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה.
ובירושלמי מנין לד' כוסות מן התורה ר' יוחנן בשם ר' בניה אמר כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד כוסות של פרעה [בראשית מ"ז] וכוס פרעה בידי ואשחט אותם (על) [אל] כוס פרעה ואתן את הכוס על [כף] פרעה ונתת כוס בידו. ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות. ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורעניות שהקב"ה משקה לעכו"ם. [ירמיה כ"ה] קח את כוס יין (התרעלה) [החמה] [שם נ"א] כוס זהב בבל ביד ה' [תילים ע"ה] כוס ביד ה' [שם י"א] ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם, וכנגדן משקה את ישראל ד' כוסות של נחמה. [שם ט"ז] ה' מנת חלקי וכוסי [שם כ"ג] כוסי רויה [שם קט"ז] כוס ישועות אשא שנים אחד לימות המשיח וא' לעתיד לבא. ואמר מר רב נטרונאי ד' כוסות הללו חובה הם ואי אפשר שלא לשתותן ואם לא שתאן לא יצא ידי חובתו (וחוב) [וחייב] במלקות מדרבנן. ואם אינו מוצ(י)א בריחוק כמה פרסאות או שהיה בספינה ואין תקנה כל עיקר להביא (מים) [יין] ישרה צמוקים במים ויעשה מהן ד' כוסות. ובירושלמי ר' יונה שתי ארבעי כסי בלילי פסחא וחזיק רישא עד עצרתין. ר' יהודא בר אלעאי שתי ארבעי כסי בלילי פסחא וחזיק רישא עד חגא. והרי חכמים הללו אע"פ שמצערין בשתותן, וקיי"ל (כר') [בר'] יהודה בר' אלעאי דלא שתי חמרא (כדגרסינן בנדרים מט:) אעפ"כ היו שותין והולכין.
<h2>דף קח.</h2>
פורקדן לאו שמיה הסבה פי' המוטה על בטנו ואין הסבה אלא בשמאל אבל ימין לאו שמיה הסבה ולא עוד אלא שמא יקדם קנה לושט ויבא לידי סכנה. אשה אינה צריכה הסבה לפי שאין דרך הנשים להסב ואם אשה חשובה היא דדרכה להסב צריכה הסבה. בן אצל אביו צריך הסבה תלמיד אצל רבו אין צריך הסבה ואע"ג דהסבה מצוה וכבוד רבו מצוה כבוד רבו עדיף דכבוד תורה הוא. שמש (אין) צריך הסבה.
<h2>דף קח:</h2>
וכל אחד ואחד מישראל חייב לשתות ד' כוסות של יין אפילו מן התמחוי. ונשים נמי חייבות בהן שאף הן היו באותו נס. ושעור כוס של ברכה רביעית הלוג דהיינו ביצה ומחצה לפי מה שסדרנו בהלכות קדוש. והיינו דאמר רב נחמן (שבת ע"ו:) כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. והוא דדרי חמרי על חד תלת מיא הא לאו הכי כל חד וחד לפום דדרי. וד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על ד' רביעות והוא דדרי על חד תלת מיא. שתאן חי ידי יין יצא ידי חירות לא יצא שתאן בבת אחת ידי יין יצא ידי ד' כוסות לא יצא. השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתי רובא דכסי. וכולם צריכים הסבה ומצה צריכה הסבה זכר ליציאת מצרים. מרור אין צריך הסבה דזכר של שעבוד הוא (פי' אלפורה). אחד חי ואחד מזוג אחד חדש ואחד ישן פי' בין שהיין חי מאין מזיגה בין שהוא מזוג בין שהוא חדש בין שהוא ישן צריך שיהא בהם כדי [רובע] רביעית ואפילו מזוג נמי צריך שיהא בו מן היין רביעית ור' יהודא אומר עד שיהא בו טעם ומראה פי' החדש והישן עומד. פעמים שלא נמצא בהם טעם ומראה, חדש שעדיין לא הגיע לכלל יין, ישן שנתיישן הרבה עד (שיכוון) [שיכהה] טעמו ומראהו. והלכתא כת"ק דהא אמרינן סוחט אשכל של ענבים וכולי.
<h2>דף קט.</h2>
חוטפין מצה בליל פסחים בשביל תנוקות שלא ישנו. אמרו עליו על ר' טרפון שהיה מחלק קליות ואגוזים בלילי פסחים לתינוקות כדי שישאלו. ואמר מר רב עמרם אחד האנשים ואחד הנשים חיבין בד' כוסות הללו ש"מ דלית הלכתא כמאן דאמר תינוקות חייבין בה אלא כר' יהודה דאמר מחלק להן קליות ואגוזים כדי שישאלו.
<h2>דף קט:</h2>
אמר מר רב מתתיא הא דאמרי מאן דצריך ייתי ויכול מאן דצריך ייתי ויפסח כך היה מנהג אבותינו שהיו מגביהין את השולחן ולא היו סוגרין דלתותיהן והיו שכיניהם ישראל ולקבל שכר היו עושין ועכשיו שנעשו שכינינו גוים עניי ישראל אנו מפרנסין לכתחלה כדי שלא יחזרו על הפתחים ואח"כ מגביהין אנו את השולחן ואומרים (מנהג) [כמנהג] הראשון. והא אמרי' (תענית כ:) רב הונא כי הוה כריך רפתא פתח כך ואמר מאן דכפין ליעול וליטול וכיון דשמע רבא להא מלתא אמר לא יכילנא משום דנפישי בני חילא.
והכי אמר מר רב נטרונאי וד' כוסות הללו כל אחד ואחד מהן טעון ברכה בפני עצמה וכן אמר מר רב עמרם ומר רב כהן צדק. ומר רב יוסף בר (מרר') [רב מארי] אינו מברך בפ"ה אלא על כוס של קודש וכוס של ברכה. ולענין ברכה לאחריהן אמר מר רב (האיי) [הילאי] כוס של קדוש [ו]שלפני ברכת המזון כיון שיש לו כוס לברך עליו ברכת המזון אין צריך לברך אחריו על הגפן אבל כוסות אחרונים שלאחר המזון צריך לברך אחריהן. ואמר מר רב שרירא ומר רב האיי ד' כוסות הללו כל אחד טעון ברכה לפניו משום דבתר קדושא אתסר ליה למשתי עד שדורש מארמי אבד אבי וחותם בגאולה. וכן כד אמר הבו ונבריך ברכת המזון איתסר ליה למשתי עד דמברך וכן כד מברך בין שלישי לרביעי לא ישתה עד שיאמר ההלל וברכת השיר אלא לאחריו אמאי מחייב על כל חד וחד הא יתיב ודעתיה אשאר כוסות הלכך מברך ברכה אחרונה [באחרונה] ודיו.
<h2>דף קיד:</h2>
(ורב עבד) [ודעבדינן] תרי טבולי כי היכא דנהוי היכרא לתינוקת כדי שישאלו מה נשתנה וגו'.
וכך סדר קדוש והגדה מוזגין כוס ראשון ומברך על היין ואח"כ על היום ואח"כ זמן. וכשחל להיות שבת אומר ויכולו ואח"כ בפ"ה ואומר קדוש היום וזמן. ואם חל להיות במוצאי שבת מברך יקנה"ז. וכששותין מביאין [מים] ונוטלין את הידים ומברך ענ"י. ומביאין שאר ירקות חוץ מחזרת ומברכין בפ"ה ומטבילין בחרוסת ואוכלין ואי ליכא שאר ירקות אלא חזרת מברך מעקרא בפ"ה [ועל אכילת מרור] ואוכל וטובל מרור ואוכל ובטבול שני אוכלו בלא ברכה.
<h2>דף קטו:</h2>
נטל ידיו לטבול ראשון פי' לירקות נוטל ידיו לטבול שני. ואמר מר רב האיי מצה ומרור או מצה וחסא כולהו הני מעשים טיבול שני מיקרו. (קטו.) א"ר אלעזר א"ר אושעיא כל שטבולו במשקים צריך לנטילת ידים. מים ראשונים פי' לטיבול ראשון ואמצעים לטבול שני טעונין ברכה ענ"י. אחרונים לאחר המזון אין צריכין ברכה, אע"ג דאמרינן (חולין קה.) מים ראשונים מצוה אחרונים חובה, לא חובה לברך אבל ליטול מפני סכנת עינים. ולעולם על נטילת ידים מברך אבל סימן "נטילה. רחיצה. שטיפה" שהיו מקצת ראשונים סוברין הכי אמור רשוותא דטעות הוא שאין לנו ברכה על הידים אלא נטילה בלבד וכן ההלכה והמנהג.
ואחד מצה ומרור וחרוסת ועקירת שולחן וכולן לפני הבקי שאומר ההגדה. והכי אמר מר רב נטרונאי ובצעי למצה תרין ובלא ברכה ומגביהין פתורא [אביי הוה יתיב וכו'] אמר להו ומי אכלינן דקא מעקריתו תכא מקמן א"ל רבא פטרתן מלומר מה נשתנה.
ולענין בציעה מאיזה בוצע מן השלמה או מן הפרוסה הרי אמר מר רב נטרונאי (וליפין) [כורכין] רפתא דלחמא ענייא בשרירא ומברכין המוציא ועל אכילת מצה. והיכא דמקלע פסחא בלילא דשבתא בצע על תרתי ופרוסה. ואמר מר רב עמרם ונוטל שתי ככרותיו על פרוסה ומניחה בתוך שלימה ובוצע משתי ככרות ומברך קודם המוציא ואינו אוכל וחוזר ונוטל הפרוסה כשהיא בתוך השלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתב ביה ומברך על אכילת מצה ומטבל בחרוסת ואוכל. דהכי מר רב משה גאון מברך ברישא המוציא ובוצע ולא אכיל עד דמברך על ההיא אומצא לאכל מצה דלא איפשר למיכל מקמי ברכה (ואית) [דאית] למימר לאחר שמילא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו, אלא מברך המוציא ושקיל פרוסה ומברך עליה לוכל מצה וטובל בחרוסת והדר אכיל. ואמר מר רב עמרם ואוחזין שתי ככרות שלימות ופרוסה מאותן פרוסות שביניהן שכך אנו חייבין לבצוע על שתי ככרות ביו"ט כשם שנעשה בשבת לפיכך אוחז שתי ככרות ובוצע פרוסה אחת משתי ככרות כדרב אשי דאמר חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא ואחר שבוצע מברך המוציא וחוזר ומברך לאכול מצה ואוכל. ונראין דבריו כאלו סותרין זה את זה אלא סמוך על דבריו הראשונים דאמר ששתי בציעות בוצע על אחת מברך המוציא ועל אחת מברך לוכל מצה ולפיכך לא פירש דבריו האחרונים. ואמר מר רב יוסף בר מר רב האיי האי דקאמרי מניח פרוסה ובוצע ואי זו מהן בוצע מברך על שתיהן ובוצע איזה שירצה. ואמר מר רב כהן צדק ולברך בפסח על פרוסה או על שלימה צריך לבצוע פרוסה והיא בתוך שלימה דאמר רב פפא וכולי (אלא) [אלמא] צריך לבצוע על שתיהן. ואמר מר רב האי פי' הא דרב פפא אם הביאו לפניו בפסח פרוסים ושלמים מניח פרוסה בתוך שלימה ומברך אבל אם כל מה שהביאו לפניו שלימים לא צריך להניח פרוסה בתוך שלימה אלא בוצע על ב' ככרות ככל ימים טובים אלא מנהג כולי עלמא בלילי פסחים שמניחין פרוסה בתוך שלימה ומברכין. והתם אמרינן אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא ר' זירא מבצע ליה לכולה שירותא אמר ליה רבינא לרב [אשי] והא מיתחזי כרעבתנותא א"ל כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא עביד לא מתחזי כרעבתנותא. ואמר מר רב האיי ואי מברך אינש בשבתא אתרתי בצע חדא כרב כהנא שפיר דמי ואי בצע להו לתרווייהו או אפי' לכולהי שירותא כר' זירא שפיר דמי. ומתוך דבריו אתה למד שכשמניח פרוסה בתוך שלימה אי ניחא ליה לבצוע על שלימה או על פרוסה שפיר דמי ואי בצע מתרווייהו שפיר דמי (דכין להי) לתרווייהו כחדא דמיין. ואע"פ שכך קבלנו מחסידים ואנשי מעשה לבצוע על השלימה בלבד. אלא שדעתנו נוטה לבצוע על הפרוסה בלבד דהיינו לחם עוני ומצוה תלויה בה. וכיון דנקיט לשלימה מפרוסה ובוצע מהפרוסה כאלו על השלימה הוא מברך ובוצע ואינו צריך לבצוע ולחזור ולבצוע. אע"פ שי"ל כי בזמן שבוצע מן השלימה כאלו מן הפרוסה בוצע אפילו [הכי] מן הפרוסה עדיף דלפיכך באה. ומה שנהגו להביא שתי ככרות שלימות שלא לשנות מנהג ימים טובים.
<h2>דף קטז.</h2>
וחרוסת זכר לטיט. אמר אביי הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה.
ומוזגין כוס שני וכאן הבן שואל את אביו ואם אין דעת לבן אביו מלמדו. תניא חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפילו שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות הפסח שואלין זה את זה ואומר מה נשתנה הלילה הזה וכו'. ואמר מר רב נטרונאי אומר מה נשתנה ומתרגם לאינשי ביתיה ואומר עבדים היינו לפרעה וכולי. וכשאומר מצה זו שאנו אוכלין צריך להגביה אבל בשר אין צריך להגביה שמא יאמרו בשר זה פסח הוא ונראה כאוכל קדשים בחוצה לארץ ואומר כל ההגדה וחותם בא"י גאל ישראל ומברך בפ"ה ושותין. ונוטלין לידים ומברכין על נטילת ידים. ונוטלין שתי ככרות ומניח פרוסה ביניהן ומברך המוציא לחם מן הארץ (ובוצא) [ובוצע] ומברך על אכילת מצה, וטובל ואוכל. ונוטל מן החזרת דהיינו מרור ומטבל בחרוסת ומברך על אכילת מרור ואוכל, ואין צריך לברך עליו בורא פרי האדמה שכבר בירך אשאר ירקות מתחלתו. וכורך מצה (בחרזת) [בחזרת] ומטבל בחרוסת ואוכל זכר למקדש כהלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנ' על מצות ומרורים יאכלוהו. וכשהוא שותה ואוכל, מיסב ושותה ואוכל אבל במרור (קח.) אינו צריך הסיבה. ואוכלין ושותין כל צרכן ולאחר שמסליקין אוכלין כזית מצה באחרונה וזו היא שאמרו (קיט:) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן וכך אמרו כולהו רבוואתא.
<h2>דף קטז:</h2>
ושהקשיתם וכי יש טעון ברכה לאחריו ואין טעון [ברכה] לפניו יש כיוצא בה ברכה אחרונה שבקר"ש. ודאמר רבנן (נדה נא:) כל הטעון לאחריו טעון (לאחריו) [ברכה לפניו] וכולי הא אמר ר' יוחנן אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ (עירובין כז.). ואמר מר רב האיי (במלתא דאמר מר רב צמח אבשאין) [דמילתא כדקאמר מר רב צמח אב"ד שאין] מברכין בלילי פסחים לגמור ואין אנו אומרים בתורת קוראין, אלא בתורת אומרין שירה שכך שנינו (קטז.) רבן גמליאל אומר וכולי ובסופה לפיכך אנו חייבין להודות להלל ונאמר לפניו הללויה כך היא שנויה משנתנו וכך (ה)מנהג כל ישראל לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו. ויפה אמר שיש שטעון ברכה כזה לאחריו ואין טעון לפניו ק"ש שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא ק"ש ואעפ"כ הרי מברכין לאחריה אמת ויציב וזו וודאי ברכה של ק"ש היא שהרי על כל פרק ופרק אומר אמת ועל חותמה שהוא סוף פרשת ציצית אומר אמת ממצרים. ויפה נמי אמר שאין למדין מן הכללות (וכוון) [וכיון] דכל עמא הכי דבר וכה ירשו ישראל מאבותיהם אין למדין מן הכלל הזה לדחות את מעשיהם.
<h2>דף קיז:</h2>
ונוטלין ידיהם בלא ברכה ומוזגין כוס ג' ומברכין עליו ברכת המזון כשאר ימים טובים ולכשמסיימין מברכין בפ"ה ושותין. ומוזגין כוס רביעי ואומר עליו את ההלל. ואינן צריכין לברך בתחלתו שכבר אמרו מקצתו בהגדה. וחותמין בברכת יהללוך ה'. ומברכין ברכה אחרונה על הגפן ועל פרי הגפן. ומי שהוא רוצה ליטול כוס ה' ולומר עליו הלל הגדול אינו אומר ברכת השיר על כוס רביעי ואף לא מברך על הגפן אלא מניחין לאחר הכל עד שיגמור וחותם ומברך ושותה ואומר ברכה אחרונה. ואינו רשאי לא לאכול ולא לשתות לאחר כך כלום אלא מים לצמאו וכך מנהג כל ישראל מאין שינוי.
ואמר מר רב עמרם וד' כוסות הללו מותר לשתות בין כוס של קדוש לכוס הגדה בלא ברכה אבל כיון שבירך אסור לשתות שם אלא [כוס] על ברכה וכוס ד' של הלל. ואמר מר רב יוסף והלכתא [הלל] בלילי פסחים אינו צריך ברכה לפניו וכן מנהג ומעשה (כן) וכן אמר רב עמרם. ואמר מר רב צמח ולגמור הלל בלילי פסחים אין מברכין. ולמה, מפני שחולקין אותו באמצע. והוצרך לומר "והרביעי גומר עליו את ההלל" כדי שלא ידלג כראש חדש.
ולא חזי לנא נמי מאן דמצריך על הגפן אלא בתר כולהו כסי דכיון דחד מושב ניהו וליכא נמלך למיקם בברכה לסוף כלן סגיא ולא דמיא לברכה ראשונה (ע' קט:).
<h2>דף קיח.</h2>
כוס חמישי אומר עליו את ההלל דברי ר' טרפון. הכי אמר מר רב שר שלום כוס ה' רשות הוא אם רצה לשתותו ואם לאו פטור דארבעה כסי תקינו רבנן דרך חירות מכאן למדנו שד' כוסות חובה חמישי רשות. ואמר מר רב עמרם אם רצה לשתות כוס אחר ארבעה כסי חוזר ואוחז כוס ה' ואומר עליו ההלל וחוזר וחותם יהללוך שכך שנו חכמים תנא חמישי אומר עליו הלל הגדול דברי ר' טרפון וי"א אלהי רועי לא אחסר. ואי זהו הלל הגדול רב יהודה אמר מהודו עד ועל נהרות בבל וכך אנו נוהגין. וצריך לומר אחר הודו לאל השמים יהללוך. וכך סדר רב כהן צדק. וכן אמר מר רב משה אי ניחא ליה למישתי ה' אומר עליו הלל הגדול ואי נמי דמתרמי בדוכתא אחריתי ואמרי הלל הגדול אמר בהדיהון ושתי. ונשאל מרב האיי אשכחנן למרנא סעדיה דאמר ומי שרוצה לשתות כוס ה' ולומר עליו ההלל הגדול מניח יהללוך ואומרו לאחריו ואסור לו אח"כ לאכול ולשתות אלא מים לצמאו. כך נהגנו מימי אבותינו והם הכי אשכחנו בהלכות גדולות ועכשיו אתו תלמידים לקמן ואמרו כי על כל כוס וכוס צריך ברכה לאחריו כמו שצריך לפניו ואומר יהללוך אחר הלל וחותמין האל המלך המהולל בתשבחות ונסבין כוס ה' ואומר עליו הלל הגדול עד סופיה דמזמורא וחותמין בנשמת כל חי ברוך הבוחר בשירה וזמרה חי העולמים ושותה. ותו מתירין לשתות יין אחר כוס ה'. ואומר[ין] מה[י]כא אסר רב סעדיה ובעל ההלכות לשתות אחר כוס חמישי ולא קבלנו מהם. והשיב דבר מר רב סעדיה כך ומנהג (של כסיפה) [שלכם יפה] הוא אבל אנו לא נהגנו בכוס חמישי כל עיקר. ואיכא רבנן דלא נטלין כוס חמישי ממה שראו בסדור מר רב סעדיה ולא (ממנה) [ממנהג.] ובתלמוד לא מפרש מאן דניחא ליה ושקול כוס ואומר עליו הלל הגדול מאי מברך בתריה. (ומהויא) [ומחויא] מלתא דמסתברא למר סעדיה דכיון שלא אמרו חכמים לברך שתי ברכות השיר אלא רב יהודה סבר יהללוך וכל עמא דבר כותיה ר' יוחנן אמר נשמת כל חי ולא דבר עמא כותיה ואמר לה חדא ניהו אחד זה ואחד זה. ולא עוד אלא דהוה יד(י)ע מנהג דלכון וסבר דברכה אח[ר]ת לשיר אינה צריכה. והני תלמידים דקא חזו לברוכי אחר הלל הראשון וזה אחר הלל הגדול, דמר רב סעדיה ודילכון עדיפא (מדליכון) [מדילהון] דלא אמרו רבנן שתי ברכות.
על ענין משתא [אחר] כוס חמישי לא אשכחן בגמרא (ואסיר) [דאסיר] ודאי מיכל קאמרינן אין מפטירין אחר מצה וכוון דברכנא ברכת המזון לית למיכל מדעם אבל משתא מנהגא ירושת בנים מאבות מן יומי קמאי דלא שתינו מדעם בתר ברכת השיר. ונקיטי כולהו רבנן ממנהגות (דברינו) [דבידינו] דכל דבעי למשתי בין שני לשלישי שתי ולא חזי לנא ולא שמיע לנא מאן דשתי חמרא בתר ברכת השיר בלילא קמא.
<h2>דף קיט:</h2>
על ענין משתא [אחר] כוס חמישי לא אשכחן בגמרא (ואסיר) [דאסיר] ודאי מיכל קאמרינן אין מפטירין אחר מצה וכוון דברכנא ברכת המזון לית למיכל מדעם אבל משתא מנהגא ירושת בנים מאבות מן יומי קמאי דלא שתינו מדעם בתר ברכת השיר. ונקיטי כולהו רבנן ממנהגות (דברינו) [דבידינו] דכל דבעי למשתי בין שני לשלישי שתי ולא חזי לנא ולא שמיע לנא מאן דשתי חמרא בתר ברכת השיר בלילא קמא.
ובהלכות ואי לית ליה למיכל כוליה סעודתיה מהך לישא דמינטרא אכיל ברישא מההיא דלא מינטר ומברך עליהו המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לוכל מצה ואכיל ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה ואכיל ושתי כל צרכיה על פתורא ואי אית ליה מגדני דלא מכשרי נהמא אנון או פירי מברך על כל חד וחד מעין ברכתא דיליה ואין צריך (י"ג "וצריך") לברך ברכה אחרונה כדרב פפא (ברכות מ"א:) ובתר כל מיכלא אכיל כזית מצה. ואסיר למיכל מידי בתר מצה ולא למשתא לבר מן כסא דברכתא וכסא דהלילא ואי בעי למשתא מיא שתי. וכן אמר מר רב סעדיה וכולהו רבוותא.
ובהלכות והיכא דקדיש בחד ביתא ואצטריך לקדושי בתרי ותלתא בתי היכי עביד מקדש בחד ביתא ואכיל שאר ירקי ואומר הגדה עד גאל ישראל ושביק להון ואכילין מצה ומרור וכל צרכיהון ומברכין ברכת המזון והדר אזיל לביתא אחרינא ומקדש ואכיל שאר ירקי ואומר אגדתא עד גאל ישראל ואכול ושתי כל צרכיה ומברך ברכת המזון ושתי כסא דברכתא ואזיל לביתא קמא וגומר הלילא ושתי כסא דהלילא. והכי אמר מר רב עמרם מי שמבקש לקדש בפסח בבתים רבים כיצד יעשה לולי ברכת המזון שמעכבת שכיון שברך ברכת המזון שוב אין לו רשות לטעום כלום אלא כוס ד' בלבד התר גמור היה לקדש אפילו בבתים רבים ואם כולן למדין ברכת המזון יש תקנה כיצד יעשה, מקדש בבית ראובן ואומר הגדה עד גאל ישראל ואוכלין מצה ומרור ומוציא(י)ן ידי חובת ברכה ומניח חזרת במצה ואוכל. ועד כאן אפשר לקדש בעשרה בתים זה אחר זה עושה בבית ראובן כסדר הזה ויוצא וכן בבית שמעון וכן עד עשרה בתים דתני אהבה בריה דרב אחא (ר"ה כט.) כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם יצא אינו מוציא בעי רבא ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קדוש היום מהו וכו' ת"ש דאמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא הוה מקדש לן וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו אלמא מוציא אדם ידי חובת אחרים אפילו כמה פעמים. ואם כולם למדים ברכת המזון מברך ראובן בביתו ברכת המזון ושמעון בביתו ולוי בביתו ואותו מקדש אינו מברך ברכת המזון שאם בירך נאסר לטעום אלא ממתין וחוזר לבית כולם ואומר לא לנו וגו' ואומר יהללוך וחותם וכיון שמגיע בבית אחרון מברך ברכת המזון ואומר על הסדר. ואותו ראובן ושמעון אם אין למדין ברכת המזון אסור לקדש אלא בבית (אחר) [אחד] ואם מקדש (בבית) [בשני] בתים מוציא [שם] שמים לבטלה ועובר על אין מפטירין. ואנו אומרין שדבריו עדופין מדברי בעל ההלכות וכן ראוי לעשות. אלא מה שהוסיף בסופן כי אם [אין] למדין ברכת המזון אסור לקדש אלא בבית אחד וכולי אינו כן, שכשאמרו חכמים בברכת הלחם של מצה ובברכת היין של קדוש היום חובה ואע"פ שיצא מוציא לא בברכה (אחרת) [אחרונה] אמרו אלא בברכה ראשונה בלבד שהוא המוציא על אכילת מצה ובורא פ"ה וקדוש היום וכך מפורש בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) וכיון שכן הוא בין למד ברכת המזון בין שלא למד יש עליו להוציא ידי חובת ראשונה ולקדש לו ולומר הגדה וברכת מצה ומרור. מיהו אם למד ברכה שלאחריהן נמצאת מצוה כתקנה ואם אינו למד (מחוש) [מה יש] לו לעשות בו מוטב להוציאו ידי חובת מה שאפשר לה ולהניח מה (ש)[שאי]אפשר ממה שיניח הכל. ואנו אומרים כי יש תקנה למי שאינו למד ברכת המזון ומוציאו ידי חובתו מאין הוצאת שם שמים לבטלה שאי אפשר להטעימו דבר כקטן המקרא את ההלל והוא עונה אחריו מה שהוא אומר. ולעולם מי שיודע להוציא ידי חובת עצמו אין לו לאחר שיצא לחזור ולהוציאו ידי חובתו שכיון שלמד ואפשר לו לעמוד בעצמו הלה ודאי מוציא שם שמים לבטלה הוא. ולפי מה שפסקנו בהלכות קדוש משום אתני עולם וכך אנו סוברין מדקיימא לן הלכה כרב חסדא (פסחים ק"א:) בדברים שטעונים ברכה לאחוריהם במקומן ש"מ שכך יש לו לעשות במקדש בבית ראשון והוא שיהא ביתו ואומר הגדה ומברך המוציא לאכול מצה ואוכל ומברך על מרור ואוכל ואפילו רוצה לאכול כל סעודתו אוכל ולא יברך ברכת המזון ומחזר על י' בתים ועושה כסדר הזה וכל אחד ואחד מברך ברכת המזון לעצמו והוא אומר להן את ההלל ושותה הכוס ולאחר שמשלים לכל הבתים חוזר לבית ראשון שהוא מקום קבועו ואוכל מה שהוא רוצה ומברך ברכת המזון ושותה כוס ג' וכוס רביעי אומר עליו את ההלל.
<h2>דף קכ.</h2>
מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן ואע"ג דכת' [שם] על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא אהדרה למצה בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה.
<h2>דף קכ:</h2>
ואכילת מצה מצותה כל הלילה דתניא [שמות י"ב] ואכלו את הבשר בלילה הזה (דתניא ואכלו את הבשר בלילה הזה) ר' אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן [שם] ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. א"ל ר' עקיבא והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון ומאי חפזון חפזון דישראל דהיינו שעת יציאה. ותנן סתמא (ריש ברכות) (דלא) כר' אלעזר בן עזריה ולא זו בלבד אלא כל שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר ואלו אכילת פסחים לא קתני כר' אלעזר בן עזריה. ואע"ג דתנן עוד סתמא כר' אלעזר בן עזריה דתנן (פסחים ק"כ:) הפסח אחר חצות מטמא את הידים ואיתימר עלה ר' אלעזר בן עזריה היא, הא איכא סתמא אחרינא (מגילה כ':) דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאיתויי אכילת פסחים ודלא כר' אלעזר בן עזריה.
